גור אריה על דברים · פרק 12 · פסוק 17

בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר כו'. פירוש, אף על גב שהמצוה כבר כתובה (ר' פסוק יא) "שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם ותרומת ידכם", מכל מקום כתב לך קרא יתירה "לא תוכל" ליתן לא תעשה על הדבר, כדי שיהיה עשה ולא תעשה. וכן כתב למעלה (רש"י פסוק יג) אצל "השמר לך פן תעלה עולותיך". אלא שבכתוב דלמעלה (פסוק יג) ליתן לא תעשה שלא יקרב חוץ למקדש, וכאן האזהרה שלא יאכל דברים המפורשים אחריו חוץ למקדש, ובא הכתוב ליתן לא תעשה:

אבל אינך רשאי. ונראה לתקן הלשון לפי הפשט, לכך כתב "לא תוכל", שלא יאמר האדם הני מילי כשאפשר לבא אל המקדש, שהוא בריא, אבל חולה וכיוצא בו, שאי אפשר לבא אל המקדש, אפשר שהוא מותר לאכול בכל מקום שרוצה, לכך כתב שאי אפשר לאכול בשעריך, אפילו אי אפשר לך לבא אל המקדש מחמת אונס – לא תוכל:

אזהרה לכהנים. דהא אי אפשר לומר שהוא אזהרה לישראל, שהרי אפילו בירושלים אסור לאכול הבכור להם, ואם כן איך יתכן לפרש "לא תוכל לאכול בשעריך", דמשמע הא בירושלים יש להם לאכול:

ותרומת ידך אלו בכורים. וליכא למילף מקל וחומר ממעשר שני, שהוא מותר לזרים, האוכל חוץ לחומה בלאו (רש"י ד"ה לא), בכורים – שהם אסורים לזרים – כל שכן שהם בלאו. וליכא למימר תרומה יוכיח, שאסור לזרים (ויקרא כב, י), ומותר לאכול חוץ לירושלים, דמה לתרומה שאין כאן אפילו מצוה להביאו לירושלים, אבל בכורים דאיכא עשה להביאו לירושלים – יהיה נמי בלאו. דודאי איכא לתרץ דאין מזהירין מן הדין:
ומה שהוצרך (רש"י) לחזור ולפרש פה 'אלו בכורים', מפני שהוה אמינא דוקא דלעיל (פסוק ו) כתוב "ותרומת ידכם" אצל "מעשרותיכם", הוא דומיא דמעשר, דהוא מין פירות (להלן יד, כב), אבל כאן כתב "ותרומת ידך" אצל נדרים ונדבות, ומשמע דגם תרומת ידך דומה לו, ולאו בכורים הם, הוצרך לפרש דגם כן כאן איירי בבכורים: