גור אריה על דברים · פרק 2 · פסוק 9

לא אסר להם אלא מלחמה וכו'. דאם לא כן, למה כתב אצל מואב "אל תתגר בם מלחמה", דוקא מלחמה, ואילו בעמון כתיב (פסוק יט) "אל תתגר בם", שמע מינה אפילו בלא מלחמה. ונראה לי פירושו, מה שהיתה הצעירה צנועה היה עמון הבא ממנה יותר קרוב אל ישראל, כי מדת ישראל הוא הצניעות, והגוים הם כולם פרוצים, ומצד ההתיחסות שהיה להם עם ישראל – צוה הקדוש ברוך הוא שלא להתגרות בהם. ונראה, דלאו דוקא שלא היה צניעות אלא בצעירה, אלא שזאת האומה כולה יותר צנועים, שאין סברא בשביל אמם יתן להם זה, אלא כיון שאמם היתה יותר צנועה – כל האומה כך. ויש לך להבין מפני מה הצעירה היתה צנועה יותר, ותבין זה ממה שאמרו חכמים (מגילה ריש יג ע"ב) 'בשכר צניעות שהיתה ברחל [זכתה ויצאה ממנה שאול]', כי לעולם הצעיר הוא יותר צנוע ופנימי, ובא ממקום צנוע ופנימי יותר, לכך לא נגלה מיד, כמו אשר קודם לו. ומזה הטעם לא היה אומה בכל ע' לשונות שאיחרו להתגלות כמו ישראל, שהרי תמצא כי כל האומות נעשה כל אחת לאומה גדולה קודם ישראל, שלא נעשו ישראל לעם עד שיצאו ממצרים, ואילו שאר האומות כבר היו נמצאים, וכל זה כי הוייתם ממקום פנימי, לכך לא היו נמצאים מיד. ולכך הצעירה היה בה צניעות יותר, וכן האומה, והיה בה קצת התדמות לישראל, וצוה עליהם "אל תתגר בם (מלחמה)":

ער שם המדינה. אבל לא שם העיר, דאם כן היה משמע שלא נתן הקדוש ברוך הוא לבני לוט רק עיר אחת, ואם כן למה אמר "כי לא אתן לך מארצו ירושה", דמשמע כל ארצו: