גור אריה על דברים · פרק 21 · פסוק 18

מתרין אותו בפני שלשה. פירוש, האי "ויסרו" דהכא הוא התראה, כדכתיב "ולא ישמע אליהם", ואם כן היא התראה. ומה שאמר 'ומלקין אותו', היינו מדכתיב "ויסרו", שהוא לשון מלקות, כדכתיב (להלן כב, יח-יט) "ויסרו אותו וענשו אותו", וזהו מלקות בודאי (רש"י שם), כמו שנתבאר לקמן (גו"א שם). ואם כן תרווייהו שמעינן מיניה. ומה שכתב 'מתרין אותו בפני שלשה', דתנן (סנהדרין סוף עא.) 'מתרין אותו בפני ג' ומלקין אותו'. ובגמרא מקשה (שם ריש עא ע"ב) למה בעי ג' להתראה. ומתרץ הכי קאמר, מתרין אותו בפני שנים, ומלקין אותו בפני שלשה:
וקשה, אם כן למה כתב רש"י 'מתרין אותו בפני שלשה'. ויראה, דסבירא ליה לרש"י הא דקתני בהך משנה 'מתרין אותו בפני שלשה ומלקין אותו', רבותא קאמר; דלא תאמר דבעינן התראה בפני שנים, ומלקין אותו בפני ג' אחרים, משום ד'אין עד נעשה דיין' (כתובות כא ע"ב), ולכך קאמר דמתרין אותו בפני ג'. כלומר, כיון דעל כל פנים בעי ג' דיינים להך מלקות, אותם גופייהו מתרין בו. לכך נקט רש"י המשנה כצורתה. ולא דבעי ג' להתראה, דבשנים סגי, אלא דאשמועינן דסגי באותם דיינים גופיהו:
והא דמשני התם 'הכי קאמר מתרין אותו בפני שנים, ומלקין אותו בפני שלשה', ולא מתרץ דרבותא אשמועינן, דאף אותם הדיינין המלקין אותו – מתרין בפניהם, מפני דהוי קשה, דהוי ליה למימר ד'מתרין אותו בפני שנים מן הג' המלקין בפניהם', ולמה אמר ד'מתרין בפני שלשה'. ומתרץ דהכי קאמר, 'מתרין בפני שנים', כלומר דאין ה'שלשה' דקאמר דמתרין אותו בפניהם – כל השלשה, אלא בודאי שנים מן השלשה, ולא נקט 'שלשה' רק לאשמועינן דבפני אותם שלשה עצמם מצי להתרות. והשתא דהוי חדוש לישנא דמתניתין, נקט רש"י לישנא דמתניתין:

בן סורר ומורה אינו חייב וכו'. בא לתרץ הא דקאמר שמתרין אותו, ואין התראה אלא אם כן מבררין לו על מה הוא נדון כדי שיהיה נזהר שלא לעשות, דאם לא כן, מה מהני התראה, אחר שאינו ידוע במה יהיה נזהר. והרי לא ידע עד כמה נקרא "זולל וסובא", ולפיכך אומר 'בן סורר ומורה וכו", והשתא מצי להתרות בו שלא יאכל תרטימר בשר וכו':

על שם סופו נהרג. הקשה הרא"ם, דגבי ישמעאל (בראשית כא, יז), אף על גב שקטרגו עליו המלאכים 'מי שעתיד להמית בניך אתה מעלה לו את הבאר' (רש"י שם), והשיב להם הקדוש ברוך הוא "באשר הוא שם" (שם), פירוש שאין האדם נידון אלא לפי מעשיו של אותה שעה (ר"ה טז ע"ב). וכאן אנו אומרים שבן סורר ומורה 'על שם סופו נהרג'. ויש לתרץ דלא קשיא מידי, דהא דקאמר ד'אין האדם נידון אלא לפי מעשיו של אותו שעה', היינו בדין בית דין של מעלה, לפי שאין ראוי לדון אלא כפי אותו שעה. אבל בית דין של מטה דנין על שם סופו, כדי להצילו מבית דין של מעלה, שהם ידונו אותו כדי שלא ימות בדיניהם חייב. ואין דומה עונש בית דין של מעלה לבית דין של מטה, דבית דין של מטה מכריחין לקיים המצוה (כתובות פו.), ובית דין של מעלה נותנין רשות:
והרא"ם תירץ, דהכא התחיל כבר בעבירה קצת, ולפיכך דנין אותו כמו שיהיה לבסוף. וגבי ישמעאל, לא עשה שום עבירה שנאמר עליו שיהיה נידון על שם סופו, כך תירץ הרא"ם. וזה אינו, דבפרק קמא דראש השנה (טז ע"ב) משמע דאין חילוק, דסתמא קאמר 'אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו', משמע דלעולם אין דנין אותו רק לפי מעשיו של אותו שעה. אבל העיקר כמו שפירשנו (וגו'). ועיין בפרשת וירא (גו"א בראשית פכ"א אות כ) שם נתבאר:
עוד הקשה הרא"ם על מה שאמר (רש"י) 'מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב', כיון דבסוף – אף על גב שהוא הורג – דינו בסייף הקלה (סנהדרין עו ע"ב), ולמה נחמיר עליו השתא לדונו במיתה החמורה, ודינו חמור יותר מבסייף. ותירץ הרא"ם, דהאי 'מלסטם הבריות' רוצה לומר בשבת, ויעבור עבירה שחייב עליה סקילה, ולפיכך נידון בסקילה. וזה אינו, דספק נפשות להקל, דכתיב (במדבר לה, כה) "והצילו העדה", וכיון דספק נפשות להקל, אם כן מנא לן לומר שיהיה מלסטם בשבת עד שיתחייב סקילה. ויראה דלא קשה, אפילו נודה להך סברא עדיין לא יקשה, דהא זה שהוא בן סורר ומורה גורם שהיה הורג כמה נפשות בשביל שיהיה מבקש לימודו, ולפיכך החמירה התורה עליו. אף על גב שאם היה בסוף מתחייב בנפשו – לא היה נדון רק בסייף, שאין בית דין מחייבין אותו רק על חטא אחד שבאו עליו עדים. אבל זה שנהרג על שם סופו, אמרינן ביה שהיה מתחייב בסוף כמה מיתות על כמה רציחות, וחמור מצד זה יותר במה שהוא זולל וסובא, [ד]גורם היה לו כמה מיתות, לכך דינו בסקילה, ולא קשיא מידי:
אמנם כל זה לא צריך, דהא מה שאמר 'מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב', היינו שיהיה רודף, והרודף מתחייב בנפשו (סנהדרין עג.), ויכול להרוג את הרודף בכל אשר ירצה להכותו (שם), לרגום אותו ולדחות, כך פירוש 'ימות חייב'. דאם לא כן, אלא פירושו שהיה מתחייב בבית דין, מאי 'ימות חייב' איכא הכא, הרי כל המומתין מתכפרין. אלא פירושו שהיה מתחייב מחמת רודף, והרודף מתחייב בנפשו בכל שאפשר להמיתו, ולפיכך נסקל בן סורר ומורה, כיון שהנרדף יכול להמית הרודף בכל מה שיכול להמית, אין צריך לו לחלק ולעיין במה ימית אותו, רק בכל מה שירצה, ופשוט הוא: