גור אריה על דברים · פרק 22 · פסוק 8

לכך נסמכו וכו'. ויראה שיש טעם הגון לענין זה שמצוה אחת גוררת האחרת; כי מי שמשלח האם הוא מקיים ישוב העולם להשאיר הקן שלא יחרב מכל וכל, ולפיכך זוכה גם כן לישוב העולם, להיות לו בית. ואם יקיים מצות מעקה, דהוא בבית, יזכה גם כן לשדה, שהוא גם כן מישוב העולם, רק שאינו מן ישוב כמו הבית. ואם יקיים מצות התלויות בשדה, יזכה עוד לשור וחמור, שהם גם כן צריכין ליישוב העולם. שכך אמר רבי יוסי (גיטין נב.) 'מעולם לא קריתי לשורי שורי, רק קריתי לשורי שדי', מפני שהוא צריך לאדם לצורך חיותו וקיומו בישוב העולם. ואם הוא מקיים מצות בשור וחמור, שהוא צורך חיותו וישובו, הוא זוכה לבגדים, שהם ישוב וקיום העולם אחר שור וחמור. ואם לא ילבש שעטנז, יזכה לטלית העליון, שבו יש גדילים, אף על גב דאינו קיום העולם כמו המלבוש התחתון. לכך כתיב אחריו (פסוק יב) "גדילים תעשה לך". ולעולם זכר דבר שהוא יותר ישוב וצורך העולם ממה שאחריו. שהרי ידוע, כי שלוח הקן הוא דבר שהוא קיום המין לגמרי, וזוכה לבית שהוא ישוב המין, וכן השדה, וכן השור וחמור, וכן בגדים. וזה נכון: