גור אריה על דברים · פרק 23 · פסוק 11

ואסור לכנוס כו'. בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים סח.) אמרינן שם, "ויצא אל מחוץ למחנה" זו מחנה לויה, ו"לא יבא אל תוך המחנה" זו מחנה שכינה. מכאן שבעל קרי נשתלח חוץ לשני מחנות. ופריך (שם), אימא אידי ואידי במחנה שכינה, ולעבור עליו בעשה ולא תעשה. אם כן נימא קרא 'ויצא אל מחוץ למחנה ולא יבא אל מחנה', מאי "המחנה", ליתן לו מחנה אחרת שיצא ממנה. ולפיכך פירש כאן דאסור ליכנוס למחנה לויה כמו למחנה שכינה. ואם תאמר, אם כן מנא לן דאתי למדרש לעשה ולא תעשה, ומשמע במחנה לויה איכא עשה ולא תעשה, דילמא מחנה לויה בעשה, ומחנה שכינה בלא תעשה. ויראה, דאם כן הוי למכתב 'אל יבא אל תוך המחנה ויצא אל מחוץ למחנה', ואז היה פירושו בודאי אל יבא למחנה שכינה, ויצא אל מחוץ למחנה לויה. דמדכתב 'אל יבא' ואחר כך 'ויצא', על כרחך שעומד במחנה לויה, שאם עומד במחנה שכינה מאי שייך 'אל יבא'. ואם עומד במחנה ישראל לא שייך 'ויצא'. ואם כן עומד במחנה לויה, ועל כרחך 'אל יבא' קאי על מחנה שכינה, 'ויצא' על כרחך קאי על מחנה לויה. והשתא היה לאו במחנה שכינה, ועשה במחנה לויה, ובכך ליכא למטעי. אבל מדכתיב "ויצא מחוץ למחנה", ואחר כך "אל יבא", שמע מינה דהכי קאמר, שיצא ממחנה שכינה וגם ממחנה לויה, ואל יבא תוך מחנה לויה, כדלעיל: