רעיונות משני חיים; קריאות חדשות בפרשת השבוע · וזאת הברכה

וזאת הברכה
סימפוניה בלתי גמורה

בכל שנה, בהתקרבֵנו אל סוף הקריאה בתורת משה ואל סוף חיי משה, אני מוצא את עצמי תוהה: האומנם כך זה מוכרח היה להיגמר — כשלמשה לא ניתנת אפילו ההזדמנות להציג את כף רגלו על אדמת הארץ שאליה הוביל את עמו במשך ארבעים שנים סוערות? האם בבית דין של מעלה לא היה מי שיתחנן לרחם על משה ולתת לו עוד כמה ימי חיים, שיזכה לעבור את הירדן ולדעת שמשימתו הושלמה? ומה היה עוונו של משה שעליו נענש? רגע אחד של כעס, כשגער בבני ישראל כאשר התלוננו על המחסור במים? האם אי אפשר לסלוח למנהיג כזה על החלקה אחת בארבעים שנה? בלשונם של חז״ל: זו תורה וזה שכרה?¹ברכות סא ע״ב.

הסצנה שבה משה עולה להר נבו לראות מנגד את הארץ אשר אליה לא יבוא היא מהמכאיבות במקרא כולו. במדרשים רבים מעמיקים חז״ל את הדרמה שבבקשתו של משה ״אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״ (דברים ג, כה). משה שוטח טענה אחר טענה, אך ה׳ עומד בסירובו: ״רַב לָךְ; אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה״ (שם, כו). למה?

משה הוא האיש ששמונה־עשרה פעמים מכונה במקרא ״עבד ה׳״. מלבדו מכונה כך רק יהושע, ופעמיים בלבד. התורה מספידה אותו במילים אלה: ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה׳ פָּנִים אֶל פָּנִים״ (דברים לד, י). מדוע אפוא החמיר איתו כל כך ה׳, האל הרחום והחנון?

ניכר שהתורה מבקשת לומר לנו דבר עקרוני. אבל מהו? הסברים רבים ניתנו, אך נראה לי שהמעמיק שבהם הוא גם הפשוט שבהם — והוא מחזיר אותנו אל התחלת כל ההתחלות: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״. יש שמיים ויש ארץ, והם אינם זהים.

בתולדות התרבות האנושית, שאלה אחת מתבלטת כקשה מכולן. בניסוחו של מזמור תהלים ח: ״מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ?״ הרי מהו האדם? אנחנו נקודה שואפת לאפס ביקום השואף לאינסוף, ובו מאה מיליארד גלקסיות שבכל אחת מאה מיליארד כוכבים. אנחנו יודעים שכל חיינו כמוהם כמיקרו־שנייה לעומת הכמעט־נצח של היקום. אנחנו זערוריים עד להבהיל. ועם זאת, אנחנו גם עצומים עד להדהים. אנחנו שליטי כוכב הלכת שלנו. שליטתנו בטבע גוברת בהתמדה. אנחנו צורת החיים היחידה המוכרת לנו אשר מסוגלת לשאול את השאלה ״למה?״

מכאן שני הפיתויים שבני האדם ניצבים בפניהם מאז ראשיתם: לראות את עצמנו כקטנים ממה שאנחנו באמת — או כגדולים ממה שאנחנו באמת. איך אפשר להבין את היחס בין הסופיות שלנו והקלות הבלתי נסבלת של כישלונותינו לבין האינסופיות, כמעט, של החלל והזמן?

התרבויות האנושיות נהגו לטשטש את הקו שבין האנושי לאלוהי. במיתולוגיה, האלים מתנהגים כמו בני אדם — רבים, נלחמים וצמאים לכוח — ואילו חלק מבני האדם, הגיבורים, נראים כאלים למחצה. המצרים האמינו שמלכיהם הפרעונים מצטרפים אחר מותם אל האלים; כמה מן הפרעונים אף נתפסו כאלים בימי חייהם. הרומאים הכריזו אחר מות יוליוס קיסר שהוא אל. דתות אחרות סברו שלאלוהים צורת אדם.

במיוחד קשה היה להימנע מסגידה למייסדיהן האנושיים של דתות. בעידן המודרני, טשטוש הגבולות נעשה דמוקרטי. ניטשה טען שכדי להצדיק את הפלת האל מכיסאו יהיה עלינו עצמנו להידמות לאלים. האנתרופולוג אדמונד ליץ׳ פתח את סדרת ״הרצאות ריית״ היוקרתיות שנשא במילים ״בני האדם נעשו למעין אֵלים. האם לא הגיע הזמן שנבין את האלוהיות שלנו?״ אנו היהודים מאמינים שהאלהה זו של עצמנו גבוהה מכפי ערכנו האמיתי כבני אדם.

במקביל התנהלה תנועה בכיוון ההפוך. במיתוס, ובזמננו בפי אנשי מדע, מצטייר האדם כעלוב עד כדי אפסיות. גלוסטר בהמלך ליר של שייקספיר אומר, ״כְּמוֹ זְבוּב בִּידֵי פִּרְחָח אֲנַחְנוּ לָאֵלִים, וְהֵם הוֹרְגִים אוֹתָנוּ סְתָם כְּשַׁעֲשׁוּעַ״.²ויליאם שייקספיר, המלך ליר, מאנגלית: דורי פרנס, תל אביב: משכל, 2004, מערכה רביעית, תמונה ראשונה. אנחנו כלי משחק פעוטי־ערך בידי האלים, חסרי אונים לנוכח כוחות שמעבר לשליטתנו. כפי שהדגמתי בשיחתנו לפרשת תולדות, כמה מדענים בני זמננו יצרו מקבילות חילוניות לתפיסה זו. הם אומרים: אין שום הבדל איכותי בין המין האנושי לשאר בעלי החיים. אין נשמה. אין עצמי. אין רצון חופשי.

הפילוסוף וולטר תיאר את בני האדם כ״חרקים הטורפים זה את זה על גבי אטום קטן של בוץ״. סטיבן הוקינג אמר כי ״הגזע האנושי הוא רק זיהום כימי על כוכב לכת בינוני המקיף כוכב ממוצע מאוד באגף מרוחק של גלקסיה אחת ממיליארד״. הפילוסוף ג׳ון גריי כתב כי ״משמעות חיי האדם אינה גדולה ממשמעות חיי החזזית״. בההיסטוריה של המחר שיער יובל נח הררי כי ״במבט לאחור יסתבר שהחוויה האנושית היא רק אדווה חולפת בזרם המידע הקוסמי״.

היהדות היא מחאתה של האנושות נגד הרעיונות הללו. איננו אלים; ואיננו לכלוך כימי. מעפר אנחנו, אך אלוהים הוא שנפח בנו את נפשנו. לב העניין הוא להישמר תמיד מטשטוש הגבול בין שמיים לארץ. התורה מדברת על כך רק בעקיפין. היא מספרת לנו על דבר שאירע עוד לפני המבול: ״וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ״ (בראשית ו, ב). עוד היא מספרת כי לאחר המבול נאספו בני האדם בבקעת שנער ואמרו ״הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ״ (שם יא, ד). סיפורים אלה, יהיה פשרם אשר יהיה, מדברים על טשטוש הקו שבין השמיים לארץ: ״בני אלוהים״ מתנהגים כבני אדם, ובני אדם מתיימרים לחיות בין האלים.

כשאלוהים הוא אלוהים, בני אדם יכולים להיות בני אדם. תחילה עלינו להבדיל — ואז אפשר לשאוף לקשר. זו דרכה של היהדות.

בעינינו, היהודים, האנושות היא אנושית גם כשהיא מגיעה לשיאיה הנעלים. אנחנו בני תמותה. אנחנו יצורים בשר ודם. אנחנו נולדים, גדלים, לומדים, מבשילים, מפלסים את דרכנו בעולם. אם התמזל מזלנו אנחנו מוצאים אהבה. אם התברכנו, יש לנו ילדים. אבל אנחנו גם מזדקנים. גופנו נשחק גם אם עודנו צעירים ברוחנו. אנחנו יודעים שמתנת החיים איננה נמשכת לנצח, כי בעולם החומרי שלנו שום דבר איננו נצחי, גם לא כוכבי הלכת ואפילו לא הכוכבים.

לכל אחד מאיתנו יש אפוא איזה ירדן שלא נעבור, ארץ מובטחת שלא נבוא בשעריה, יעד שלא נגיע אליו. גם חייו של הדגול באנשים הם סימפוניה בלתי גמורה. מותו של משה בעברו האחר של הירדן, יש בו נחמה לכולנו. איש מאיתנו אינו צריך להרגיש אשם, מתוסכל, כועס או מנוצח לנוכח דברים שהוא קיווה להשיג וכשל. כי זה פירושה של האנושיות שלנו.

חשוב גם שלא נניח לשגיאות שלנו להטיל צל־תמיד על חיינו. נראה לי שמן הטעם הזה אומרת לנו התורה שמשה חטא. האומנם מוכרחה הייתה התורה לספר לנו על אפיזודת המים, המטה, הסלע וכעסו של משה? זה קרה, אבל התורה אינה מספרת לנו על כל דבר שקרה. היא עוברת בשתיקה על שלושים ושמונה מתוך ארבעים שנות הנדודים במדבר. היא אינה מדווחת על כל תקרית, אלא רק על אלו המלמדות לקח לדורות. אם כן, מדוע לא לעבור גם על תקלה זו בשתיקה ולשמור על שמו הטוב של משה? היש עוד דת בעולם שספרי הקודש שלה מסגירים בכנות כזאת את הכישלונות של הגדולים בגיבוריה?

אלא שכזאת היא האנושיות שלנו. אפילו הגדולים בבני האדם עשו שגיאות, נכשלו ולא רק הצליחו, ונקלעו לרגעים חשוכים של ייאוש. גדולתם הייתה לא בכך שהיו מושלמים, אלא בכך שהמשיכו הלאה. הם למדו מכל טעות, סירבו לזנוח את התקווה, ולבסוף סיגלו לעצמם את המתנה הגדולה שרק כישלון יכול לתת: את הענווה. הם הבינו כי ״שבע ייפול צדיק וקם״ הוא כלל גדול בחיים. הצלחנו במבחן החיים אם המשכנו לשאוף לאידיאלים שלנו גם כשנוכחנו לדעת כמה קשה לשנות את העולם. החיים הנכונים הם חייו של מי שקם מדי בוקר וצועד עוד צעד לעבר ארצו המובטחת, גם ביודעו שלעולם לא יגיע אליה בעצמו אך אחרים יגיעו בעזרתו.

הרמב״ם כתב במשנה תורה כי ״כל אדם ואדם ראוי [כלומר מסוגל] להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם״.³הלכות תשובה ה, ב. זהו משפט מדהים. משה רבנו היה רק אחד. התורה אומרת כך. ובכל זאת הרמב״ם אומר שאפשר להיות צדיק כמוהו. כנביא, לא קם ולא יקום עוד כמשה. אבל מבחינה מוסרית, הבחירה נתונה לנו בכל פעם שאנו מקבלים החלטה שתשפיע על חייהם של אחרים. הידיעה שמשה היה בן תמותה, שהמנהיג הגדול ביותר שחי אי פעם לא זכה לראות את גמר מימושה של שליחותו, שאפילו הוא היה מסוגל לטעות — היא המתנה העמוקה ביותר שה׳ נתן לנו.

מכאן שלושת הרעיונות הגדולים, משני־החיים, שהתורה חותמת בהם. אנחנו בני תמותה; על כן כל יום בחיינו חשוב. אנו מסוגלים־לכישלון; לכן מכל טעות אנחנו יכולים ללמוד איך לצמוח. לא נשלים את המסע שלנו; לכן עלינו לשמש השראה לאחרים שימשיכו את מה שהתחלנו.

רעיונות משני־חיים 54–56:
אנחנו בני תמותה; על כן כל יום בחיינו חשוב. אנו מסוגלים־לכישלון; לכן מכל טעות אנחנו יכולים ללמוד איך לצמוח. לא נשלים את המסע שלנו; לכן עלינו לשמש השראה לאחרים שימשיכו את מה שהתחלנו.