רעיונות משני חיים; קריאות חדשות בפרשת השבוע · שמות

שמות
ה׳ אוהב את המתווכחים

המתקפה על חופש הביטוי במערב, בייחוד בקמפוסים האוניברסיטאיים, מדאיגה אותי יותר ויותר.¹כתבתי על כך לראשונה לפני עשר שנים בספרי The Home We Build Together, בפרק שכותרתו ״החופש נסוג בשם החופש״ (עמ׳ 37–48). מאז הימים ההם החמיר המצב מאוד. [ראו גם בספרו של הרב זקס Morality: Restoring the Common Good in Divided Times, Jerusalem: Maggid, 2020, pp. 174–187. הספר עתיד להופיע בתרגום לעברית.] חופש הביטוי מוגבל בשם ״המרחב הבטוח״, כלומר מרחב המגן על אדם מפני שמיעת דעות המצערות אותו, בשם הדרישה ל״אזהרות טריגר״²על כך ראו בספר Mick Hume, Trigger Warning: Is the Fear of Being Offensive Killing Free Speech? London: William Collins, 2016. ובשם המלחמה נגד ״מיקרו־אגרסיות״, כלומר נגד כל אמירה שמישהו עלול לחוות אותה כמעליבה גם אם לא הייתה בה שום כוונה כזו.

הדברים הרחיקו לכת כל כך, שבתחילת שנת הלימודים האקדמית הנוכחית אסר קולג׳ אוקספורד על השתתפות של נציג ״האיגוד הנוצרי״ ביריד בתחומו בעקבות דרישת סטודנטים. הללו טענו שהדבר פוגע בהם כי לנצרות יש ״היסטוריה של הומופוביה וקולוניאליזם״.³Camilla Turner and Tony Diver, ״Oxford college bans ׳harmful׳ Christian Union from freshers׳ fair״, The Telegraph, October 10, 2017. המקרים של ביטולי הזמנת מרצים בעלי דעות ״שנויות במחלוקת״ התרבו מאוד: מספרם בקולג׳ים בארצות הברית עלה משישה בשנת 2000 לארבעים וארבעה בשנת 2016.⁴Jean M. Twenge, iGen, New York: Atria, 2017, p. 253.

למגמה הזו יש מניעים נאצלים: להגן על רגשותיהם של אנשים פגיעים. זהו שיקול אתי לגיטימי. ההלכה מתייחסת ללשון הרע בחומרה מופלגת ומטילה סייגים רבים על הדיבור על הזולת. חז״ל אמרו ש״המלבין פני חברו ברבים״, כלומר משפיל אותו, ״כאילו שופך דמים״. הם אף דרשו מעצמם לדבר בלשון נקייה והשתמשו בלשון סגי נהור כדי שלא להעלות על דל שפתיהם דברים הנשמעים מכוערים או פוגעים.

אבל מרחב בטוח באמת איננו מקום שבו משתיקים דעות נוגדות. להפך: זה מקום שבו אדם מקשיב בכבוד לדעות הסותרות את דעתו, ביודעו שאם כך יעשה, גם דבריו שלו יזכו לכבוד ולאוזן קשבת. זהו החופש האקדמי, והוא נחוץ לחברה חופשית כאוויר לנשימה.⁵יצוינו לשבח אוניברסיטאות שיקגו, פרינסטון ואחרות הנוקטות עמדה ברורה בזכות חופש הדיבור בקמפוסים, ופרופ׳ ג׳ונתן היידט ועמיתיו שהקימו את ארגון ״האקדמיה ההטרודוקסית״ לקידום הרבגוניות האינטלקטואלית בחיים האקדמיים. כדברי ג׳ורג׳ אורוול, ״אם יש לחירות משמעות, משמעות זו היא הזכות לומר לאנשים מה שאין הם רוצים לשמוע״.

ג׳ון סטיוארט מיל, הפילוסוף בעל על החירות, כתב כי הפגיעה החמורה ביותר בחופש היא ״להציג את האוחזים בדעה המנוגדת כאנשים רעים ולא מוסריים״. דבר זה קורה כיום במוסדות האמורים להיות מגיניו של החופש האקדמי. אנו קרובים קרבה מסוכנת למה שז׳יליין בֶּנְדָה תיאר ב־1927 כשטבע את המונח ״בגידת האינטלקטואלים״: הידרדרות החיים האקדמיים לכדי זירה שבה ״האינטלקטואלים מאמצים את הלהיטויות הפוליטיות״, כלומר את הקנאוֹת והשנאוֹת האידיאולוגיות למיניהן, ומניחים להן תשתית אינטקטואלית.⁶ז׳יליין בנדה, בגידת האינטלקטואלים, מצרפתית: ניר רצ׳קובסקי, ירושלים: כרמל, 2020, עמ׳ 62.

מפליא לראות כי ביהדות, עוד מראשיתה, הוויכוח ושמיעת הדעות המנוגדות עומדים בלב החיים הדתיים. בפרשתנו ניתן לכך ביטוי עז: משה מתווכח עם אלוהים. זוהי אחת התכונות המדהימות ביותר של האיש משה. הוא מתווכח עם אלוהים כבר בפגישתם הראשונה, בסנה. ארבע פעמים הוא הודף בטענות שונות את קריאתו של ה׳ אליו להוציא את בני ישראל לחופשי, עד שה׳ כועס עליו (שמות ג, א — ד, ז). נועזים אף יותר הם הדברים שמשה מטיח כלפי ה׳ בסוף הפרשה:

זו צורת התבטאות חריגה של אדם המדבר אל אלוהים. אבל משה אינו הראשון בתורה העושה כן. הראשון היה אברהם, שלמשמע כוונתו של אלוהים להשחית את ערי הכיכר קרא, ״הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?״ (בראשית יח, כה).

דומה לכך השאלה הקשה ועתיקת היומין שהציב בפני ה׳ הנביא ירמיהו, ״מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד?״ (יב, א). באותה רוח התריס הנביא חבקוק, ״לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים, תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ?״ (א, יג). בספר איוב, ה׳ מצדד באיוב שערער על הצדק האלוהי וגוער ברעיו שהגנו עליו: ״כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב״ (מב, ז ושוב בפסוק ח). בקיצור, השמיים אינם ״מרחב בטוח״ במובן העכשווי של הביטוי. להפך: אלוהים אוהב את אלה המתווכחים איתו — כך עולה מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים.

באורח מפתיע לא פחות, חז״ל המשיכו את המסורת הזו ונתנו לה שם: מחלוקת לשם שמיים.⁷משנה, אבות ה, יז. על פי הגדרתם, מחלוקת כזו מטרתה בירור האמת, להבדיל ממחלוקת לשם ניצחון.⁸המאירי על המשנה שם. כך הייתה היהדות לציוויליזציה שכל כתביה הקאנוניים הם אוספים של מחלוקות — אולי היחידה בעולם שהיא כזו. מדרשי חז״ל מושתתים על העיקרון שלתורה ״שבעים פנים״ וכל פסוק פתוח לפירושים רבים. המשנה גדושה במשפטים בתבנית ״רבי א׳ אומר ב׳, רבי ג׳ אומר ד׳״. הגמרא אומרת כי הקב״ה עצמו אומר על דעותיהם החלוקות של בית הלל ובית שמאי ״אלו ואלו דברי אלוהים חיים״.⁹עירובין יג ע״ב.

במהדורות המקראות הגדולות, הטקסט המקראי מוקף בפירושים רבים ואפילו בפירושי פירושים. במהדורות התלמוד הבבלי, הטקסט של הגמרא מוקף בפירושיהם הסותרים לא פעם של רש״י ושל בעלי התוספות. הרמב״ם נקט צעד כמעט חסר תקדים כאשר, בחיבורו הגדול משנה תורה, הציג רק את המסקנה ההלכתית שלו, בלי המחלוקות שקדמו לה. ההמשך אירוני אך צפוי: משנה תורה עצמו נדפס כיום כשהוא מוקף בשלל פירושים החולקים זה על זה וגם על הרמב״ם עצמו. היהדות מוצאת קדושה בוויכוח.

מדוע? ראשית, מפני שרק אלוהים יכול לראות את האמת בשלמותה. אנו בני התמותה יכולים לראות בכל רגע נתון רק שברירים מן האמת, ועל כן אנו נידונים לריבוי נקודות מבט. אנו רואים את המציאות באופן אחד עכשיו, באופן אחר ברגע אחר. התורה מספקת לנו המחשה דרמטית לכך בשני פרקיה הראשונים. שניהם מספרים על בריאת העולם, ושניהם אמיתיים, אבל הם אמורים משתי נקודות תצפית. הקולות השונים של הכוהן לעומת הנביא, בית הלל לעומת בית שמאי, הפילוסוף לעומת המיסטיקן, ההיסטוריון לעומת המשורר — כל אחד מהם יש בו איזה היבט מהותי של החיים הרוחניים. גם בתוך סוגה אחת יש קולות רבים: ״אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד״, אמרו חז״ל.¹⁰סנהדרין פט ע״א. התורה היא שיחה, היא יצירה לקולות רבים.

שנית, מפני שביסוד הצדק והמשפט עומד העיקרון המכונה במשפט הרומי audi alteram partem, ״שמע את הצד השני״. לכן רוצה אלוהים באברהמים, משה׳אים, ירמיהואים ואיובים שיתווכחו איתו; שיעמדו לפניו כסנגורים ויבקשו רחמים על מישהו, או יקראו לו, כמו משה בסוף פרשתנו, לחוש לעזרת עמו.¹¹כך, במדרש חז״ל, הקב״ה גוער בנביא הושע על כי לא יצא להגנת בני עמו. ראו פסחים פז ע״א–ע״ב. כדי שהצדק ייעשה, וכדי שייראה, נדרש לשמוע הן את התביעה הן את ההגנה.

החופש לחלוק חיוני לכל חברה המבקשת את האמת והצדק. הנצי״ב כתב בפירושו לתורה העמק דבר כי חטאם של בוני מגדל בבל היה שהטילו איסור על המחלוקת.¹²העמק דבר, בראשית יא, ד. לא ״מרחבים בטוחים״ דרושים לנו אפוא, אלא תרבות דיון שבה כורים אוזן גם לדעות שלא נעים לשמוע. אחד מן היפים במאמרי חז״ל הוא זה המסביר מדוע נקבעה ההלכה בדרך כלל על פי בית הלל: ״מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן״.¹³עירובין יג ע״ב.

מהיכן למדו זאת? מהקב״ה בכבודו ובעצמו, שהאנשים שבחר בהם להיות נביאיו הם אלה שהיו נכונים לקיים מחלוקת לשם שמיים אפילו עם השמיים עצמם — למען הצדק והאמת.

כל אחד מאיתנו הלומד להקשיב לדעות שונות משלו, ולהבין שהדבר אינו מצמצם אותו אלא מגדיל אותו, מגלה רעיון משנה־חיים: הרעיון של מחלוקת לשם שמיים.