רעיונות משני חיים; קריאות חדשות בפרשת השבוע · הקדמה

מבוא
כוחם המהפֵּך של רעיונות^*הערת העורך: פרקי הספר נכתבו בשנת תשע״ח.

מהי יהדות? דת? אמונה? אורח חיים? מערכת אמונות? אוסף מצוות? תרבות? ציוויליזציה? היהדות היא כל אלה, אבל היא גם מעבר להם. הרחק מעבר.

היא דרך חשיבה, משזר של רעיונות: דרך להבנת העולם ומקומנו בו. היהדות מכילה רעיונות מְשַׁנֵּי־חיים.

מעטים האנשים החושבים על האמונה הדתית במונחים הללו. אנו יודעים שבתורה תרי״ג מצוות, 613. אנו יודעים שביהדות יש אמונות. הרמב״ם ניסח את שלושה־עשר עיקרי האמונה היהודית. אבל הללו אינם כל מהותה של היהדות, וגם אינם עיקר ייחודה.

היהדות הייתה ועודנה דרך מקורית להפליא לחשוב על החיים. הנה דוגמה, מן החביבות עליי: הכרזת העצמאות של ארצות הברית, משנת 1776, והמשפט החשוב ביותר בה, ״מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר״. יש הטוענים שזהו המשפט החשוב ביותר בתולדות הפוליטיקה המודרנית. אליו כיוון אברהם לינקולן כשאמר, בפתח נאום גטיסברג שלו, ״לפני שמונים ושבע שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר הורָתה בחירוּת וייעודה באמונה כי כל בני האדם נבראו שווים״.

על האירוניה במשפט זה הערתי פעמים רבות: ״אמיתות אלה״ רחוקות מאוד מלהיות ״מוכחות מאליהן״. הן היו נשמעות אבסורד גמור לאפלטון ולאריסטו, שהאמינו כי לא כל בני האדם נבראו שווים, וכיוון שכך אין להם זכויות שוות. הן היו מוכחות מאליהן רק למי שגדל בתרבות שהִפנימה עד לשד עצמותיה את התנ״ך ואת הרעיון המהפכני המוצג בפרק הראשון שלו — שכולנו, בלי הבדלי צבע, תרבות, מעמד או אמונה, נבראנו בצלם אלוהים וכדמותו. זהו אחד הרעיונות משַנֵּי־העולם של היהדות.

הדוגמה הזאת מראה לנו גם שאפשר להעלות רעיון, לנסחו במילים ולהכריז עליו באוזני כל באי עולם, ועדיין להזדקק למאמץ רב כדי להפנים אותו, ולמאבק כדי להגשימו. תומס ג׳פרסון, שכתב את טיוטת הכרזת העצמאות, היה הוא עצמו בעל עבדים. ככל הנראה לא חשב שאנשים שחורי עור, או עבדים, כלולים בביטוי שלו ״כל בני האדם״. שמונים ושבע שנה לאחר מכן, כאשר לינקולן ציטט את הדברים בנאום גטיסברג, הייתה ארצות הברית נתונה במלחמת אזרחים סביב הסוגיה הזאת ממש.

אך גם אם נדרשות להם שנים רבות, רעיונות משנים את העולם. חלקם עושים זאת על ידי שהם מובילים להמצאות. חשבו על כמה מהרעיונות הגדולים של העת האחרונה: המחשב, האינטרנט, מנועי החיפוש, תוכנות הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים. כולם היו בגדר מחשבה ורעיון לפני שהגיעו לכלל ייצור. ״סוף מעשה במחשבה תחילה״, אנו אומרים על השבת שבאה אחר ששת ימי הבריאה: תחילה באה המחשבה, ורק אז יכול המעשה להפוך את הרעיון למציאות. השבת עצמה, אגב, גם היא מן הרעיונות משני־העולם של היהדות.

אבל לפעמים רעיונות משנים את העולם מפני שהם משנים אותנו. אלה הם הרעיונות שאני מבקש ללבּן בעיוניי בפרשות השבוע.

חיי שלי השתנו בידי רעיונות. לא כולם רעיונות יהודיים דווקא — אבל רעיונות. הנה שלוש דוגמאות.

לפני שנות דור הקמתי ארגון ושמו ״המשכיות יהודית״, שנועד לשנות את הקהילה היהודית בבריטניה באמצעות תגבור החינוך בכל הרמות והגילים. התוכנית הצליחה, אבל עוררה מחלוקת עזה. ד״ר מייקל סינקלר, שעמד בהתנדבות בראש הארגון, היה אדם מיוחד במינו שהרעיף על המיזם מכספו, ממרצו ומזמנו, ותמיד חשב מחוץ לקופסה. בימי השיא של המחלוקת הזמנתי אותו לפגוש רבנים מן הקהילה ולשמוע מהם מה מטריד אותם. הפגישה לא עלתה יפה. הרבנים לא חסכו מד״ר סינקלר את מררתם, אך הוא נשאר רגוע להפליא. בתום הפגישה הלכתי איתו למכוניתו והתנצלתי על היחס שקיבל. הוא חייך אליי, אמר לי לא לדאוג, והוסיף, ״זו חוויה מעצבת־אישיות״.

תגובתו זו כמו חשמלה אותי — ושינתה את חיי. הנה איש המתמסר כל כך למען הכלל, בהתנדבות ובנדיבות, ובתמורה הוא מקבל רק ביקורת. הדבר הזכיר לי את המימרה האירונית הידועה, ״כל מעשה טוב יבוא בסוף על עונשו״. ובכל זאת, בלב מטר החיצים המתמיד הוא שמר תמיד על שלוותו, מפני שהוא היה מסוגל לפסוע צעד או שניים לאחור, להתרחק מרתיחתו של הרגע, ולהתבונן בתמונה הרחבה — שבה ניסיונות ההווה מתגלים כמכשולים מחַשְלים בדרך אל היעד. מאז, בכל פעם שאני נקלע למחלוקת או למשבר, אני אומר לעצמי ״זו הייתה חוויה מעצבת־אישיות״. וכיוון שכך אני חושב עליה, כך היא.

הדוגמה השנייה: כרבים בימינו, רבים מדי, אני סובל מאינסומניה, נדודי שינה. הזכרתי זאת פעם באוזניו של רבי ומורי, הרב נחום רבינוביץ׳ ז״ל. תגובתו המיידית הייתה: אתה יכול ללמד אותי איך מקבלים אינסומניה? הוא ישמח להיות מסוגל שלא לישון, אמר לי, וציטט מימרה מהתלמוד, ״לא איברי סיהרא אלא לגירסא״: לא נברא אור הירח אלא ללימוד.¹סנהדרין סה ע״א. מה שראיתי כמִפגע, הוא ראה כהזדמנות. אם ישנים פחות אפשר ללמוד יותר. תגובתו זו של רבי לא ריפאה את נדודי השינה שלי (אם כי גיליתי שהם עוזרים לי להתקרב אל מאמר משורר תהלים, ״הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל״), אבל היא גרמה לי לראות אותם בהקשר חדש. מאז אני מנצל טוב יותר את השעות שאני מתקשה להירדם בהן.

האמונה היהודית המשפיעה ביותר על חיי באופן אישי היא רעיון ההשגחה הפרטית. בכל פעם שקרה לי מאורע בלתי צפוי שאלתי את עצמי ״מה מנסה ה׳ לומר לי? איך הוא רוצה שאגיב? וכיוון שהדבר כבר קרה, איך אוכל להפוך אותו לברכה?״ למדתי זאת מפגישותיי המוקדמות עם חב״ד ועם הרבי מלובביץ׳. למדתי זאת בשנית מנקודת מבט אחרת לגמרי — מלימוד כתביו של ויקטור פראנקל, האיש ששרד מאושוויץ והצמיח ממה שעבר שם סוג חדש של פסיכותרפיה המתבסס על מסקנתו כי ״האדם מחפש משמעות״. הוא גרס שעלינו לשאול את עצמנו לא ״מה אני רוצה מהחיים?״, אלא תמיד ״מה החיים רוצים ממני?״. הופתעתי ושמחתי לגלות שהרבי עצמו היה ממוקירי שיטתו של פראנקל. תוצאת אמונתי העזה בהשגחה הפרטית — או, כפי שאני מנסח זאת לפעמים, ״החיים כהקשבה״ — היא הצפת חיי במשמעות. לדידי, שום דבר איננו קורה סתם כך. אני מאמין שהדברים שקורים לי קוראים לי. הם קוראים לי להגיב עליהם בדרך מסוימת.

רעיונות משנים חיים.

היהודים הם שתרמו לעולם כמה מן הגדולים ברעיונות ששינו את פניו. ראוי להקשיב לעדותם של כותבים לא־יהודים בנושא זה. ההיסטוריון הקתולי פול ג׳ונסון כתב: ״אנו חבים ליהודים את רעיון השוויון בפני החוק, האלוהי והאנושי כאחד; את רעיון קדושת החיים וכבודו של האדם כאדם; את מושגי המצפון האישי וגאולת הפרט, המצפון הקולקטיבי והאחריות החברתית; את השלום כאידיאל מופשט ואת האהבה כיסוד הצדק; ועוד פריטים רבים שהם מיסודות המוסר של התודעה האנושית״.²Paul Johnson, A History of the Jews, New York: Harper Perennial, 1987, p. 585.

היסטוריון קתולי אחר, תומס קהיל, כתב: ״היהודים נתנו לנו את החוץ ואת הפנים, את תפיסת עולמנו ואת חיינו. אין אנו יכולים לקום בבוקר או לחצות את הכביש מבלי להיות יהודים. אנחנו חולמים חלומות יהודיים ומטפחים תקוות יהודיות. למעשה, רוב המושגים החיוביים שלנו — חדש, הרפתקה, הפתעה; מיוחד, אישי, אדם, ייעוד; זמן, היסטוריה, עתיד; חופש, קדמה, רוח; אמונה תקווה, צדק — הם מתת היהודים״.³תומס קהיל, מתת היהודים, מאנגלית: אריה אוריאל, אור יהודה: כנרת, 1999, עמ׳ 198.

ויליאם ריס־מוג המנוח, עורכו של הטיימס הלונדוני, קתולי גם הוא, כתב פעם: ״אחת המתנות שנתנה התרבות היהודית לנצרות הייתה שהיא לימדה את הנוצרים לחשוב כמו יהודים״; והוא הוסיף, ״אדם מודרני שלא למד לחשוב כמו יהודי, קשה לומר שהוא למד לחשוב בכלל״.⁴William Rees–Mogg, The Reigning Error: The Crisis of World Inflation, London: Hamilton, 1974, p. 11.

אך מופלא מכולם שיפוט של אחד ממבקריה החריפים של היהדות, פרידריך ניטשה:

זו מחווה מרשימה מצד מי שבעגה הפוליטית אפשר היה לכנותו ״ראש האופוזיציה״.

לכאורה, הרעיונות שהיהדות הביאה לעולם נעשו חלק מהמורשת הרוחנית המשותפת לאנושות, או לפחות למערב, והם כיום, כלשונו של ג׳פרסון, ״אמיתות מוכחות מאליהן״. אך אין הדבר כן. כמה מהם אבדו לאורך הדורות; אחרים, המערב מעולם לא הבין לאשורם. את זאת אני מקווה לברר בעיונינו, ויש לכך שני טעמים.

את הראשון השמיע ניטשה עצמו. הוא רצה שהמערב יעזוב את המוסר היהודי־נוצרי ויאמץ במקומו את מה שהוא כינה ״הרצון לעוצמה״. זו הייתה שגיאה הרת אסון. הרצון לעוצמה אינו מקורי בשום אופן. הוא קיים עוד מימי קין, ומחירו הוא מרחץ דמים בלתי פוסק. אבל ניטשה צדק במובן אחד: החלופה הגדולה היא היהדות. הברירה העומדת בפני האנושות בכל עידן ועידן היא זו שבין רעיון הכוח לבין כוחם של הרעיונות. היהדות האמינה תמיד בכוחם של רעיונות, שהוא הדרך הלא אלימה היחידה לשנות את העולם.

הטעם השני אינו פוליטי וגם אינו פילוסופי, כי אם אישי. יש רעיונות שבאמת משנים את החיים. בכל פרק, על כל פרשה בתורה, אנסה להציג בפניכם רעיון אחד כזה. אם נצליח לשנות את דרך החשיבה שלנו, נוכל להניע שרשרת של שינוי: בעקבותיו ישתנה האופן שבו אנו מרגישים, ובעקבות זאת האופן שבו אנו מתנהגים, ועל ידי כן נהיה בני אדם שונים. רעיונות משנים חיים, ורעיונות גדולים מובילים אותנו לאומץ, לאושר ולחיים ברוכים.

לא קל לכתוב ספרים מתוך הלחץ המתמיד של החיים הציבוריים — ועל כן אני תלוי תמיד בצוות הלשכה שלי. התברכתי בצוות מעולה: ג׳ואנה בנארוש, דן סאקר ודבי אייפילד. אני מודה על כך לה׳ יום יום. שמחה היא לי לעבוד עם שלושתם, ובלי יעילותם הרוגעת ומסירותם שמעבר לדרישות התפקיד ספק אם הייתי יכול לכתוב את השיחות שבספר הזה, ואת שאר ספריי מן השנים האחרונות.

״שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין? מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי״, הפליא לפייט משורר תהלים. השגיאה רובצת לפתחנו תמיד, ועליי להודות במיוחד לשני אנשים שהצביעו על שגיאות בספר זה ובאחרים משלי: דייוויד פרַיי, רשם בית הדין הרבני של לונדון, ופרופ׳ לסלי וגנר. אני חב להם חוב עצום. טווח הידע של דייוויד עוצר נשימה ממש, ולזלי מזהה כשלים לוגיים ממרחק קילומטר. חברים טובים מהם ועדינים מהם לא יכולתי לבקש לעצמי.

תודתי נתונה כתמיד למו״ל שלי, מתיו מילר, ולצוות הוצאת מגיד על ההתלהבות והמקצוענות הנפלאות שלהם. זכות היא לי לעבוד איתם.

* * * *

העמוקה שבתודותיי נתונה לאשתי איליין ולילדינו יהושע, דינה וגילה, ולכל בני משפחותיהם. הם לימדו אותי על החיים יותר ממה שלימדתי אותם. כפי שכתבתי אך זה לעיל, בכל דור ודור נדרשת האנושות לבחור בין רעיון הכוח לבין כוחם של הרעיונות. זה אלפי שנים שהיהדות היא התגלמות חיה של הכוח שיש לרעיונות לקיים עַם וגם, ככל שרעיונותיה הצליחו לחלחל החוצה, לשנות עולם. נחת רבה הסבו לי ילדיי כשיישמו את רעיונות היהדות, איש איש בדרכו, בחייהם האישיים והמקצועיים והמשפחתיים, באומץ וביצירתיות מעוררי השראה. ייתן ה׳ להם ולנו את העוז לנווט את חיינו לאור רעיונות, ועל ידי כך להיות ברכה לעם ישראל ולעולם.