רעיונות משני חיים; קריאות חדשות בפרשת השבוע · תולדות

תולדות
למה יצחק? למה יעקב?

למה יצחק הוא ממשיך הברית, ולא ישמעאל? למה יעקב ולא עשָׂו? שאלה עתיקת יומין, קשה מכפי שאולי נדמה.

לפני שבועיים, בפרשת וירא, קראנו על גירוש הגר וישמעאל. הקורא איך האמה ובנה שולחו לתעות במדבר, איך כלו המים מן החמת, איך הגר השליכה את ישמעאל תחת אחד השיחים והלכה לשבת מנגד לבל תראה במותו, חזקה עליו שירגיש חמלה רבה על האם והילד הבוכים. דומה כי התורה מכוונת את הקורא להרגיש אהדה זו. היא מספרת שאלוהים שמע את בכיו של ישמעאל ושלח מלאך לנחם את הגר, להראות לה היכן יש מים ולהבטיח לה שאלוהים ישים את בנה ״לְגוֹי גָּדוֹל״ (בראשית כא, יח) — אותה הבטחה עצמה שהוא נתן לאברהם בראשית שליחותו (יב, ב).

כך גם במקרהו של עשו, בפרשתנו. השיא הרגשי של הפרשה מתחולל כאשר עשו ויצחק מבינים בהדרגה כי יעקב התחזה לעשו וגנב את ברכתו:

״וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר, ׳מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה׳ כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד, וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, ׳בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי!׳״ (כז, לג–לד).

תיאור רגשי זה, מעטים כמוהו מכמירי לב בתורה כולה. והוא גם נוגד את ציפיותינו. היינו מצפים שהתורה תפעל לחלץ מאיתנו אהדה כלפי הבנים הנבחרים: יצחק ויעקב. והנה היא כמעט מכריחה אותנו לחוש אמפתיה כלפי הבלתי נבחרים: הגר, ישמעאל ועשו. אנו מרגישים איתם את הכאב וחווים איתם את האובדן.

מדוע אפוא יצחק ולא ישמעאל? ולמה יעקב ולא עשו? שני סוגים של תשובות יש לכך. סיבות מהסוג הראשון נותנים מדרשי חז״ל. על פי דרך קריאתם בתורה, יצחק ויעקב היו צדיקים, אך לא כן ישמעאל ועשו.

ישמעאל עבד אלילים.¹בראשית רבה נג, יא; שמות רבה א, א. הוא נאף.²בראשית רבה נג, יא. הוא ניסה להרוג את יצחק בחץ וקשת ולהציג זאת כתאונה.³שם. עשָׂו נמשך, עוד בבטן אימו, למקדשי עבודה זרה.⁴בראשית רבה סג, ו. הוא צד את אביו יצחק בלשונו, כשם שצד בעלי חיים.⁵מדרש תנחומא, תולדות ח. ה׳ קיצר את חיי אברהם בחמש שנים כדי שלא יראה איך נכדו עשו בא על נערה מאורסה והורג את הנפש וכופר באלוהים ובתחיית המתים ובז לבכורה.⁶בבא בתרא טז ע״ב. זו דרכו של המדרש. הוא מכוון אותנו לראות את יצחק ואת יעקב כטובים לחלוטין, ואת ישמעאל ועשו כרשעים מסוכנים. גישה זו היא חלק חשוב מן המסורת שלנו.

אך לא כך מופיע בתורה שבכתב — לפחות לא על פי עומק פשוטו של מקרא (כביטויו של הרשב״ם).⁷רשב״ם לבראשית לז, ב, כח; שמות ג, יד; יג, ט. התורה אינה מציירת את ישמעאל ואת עשו כרשעים. הדבר הגרוע ביותר שהיא אומרת על ישמעאל הוא ששרה ראתה אותו מְצַחֵק (בראשית כא, ט), מילה שמובניה רבים ולאו דווקא שליליים. הרי אותו פועל עצמו נאמר על יצחק: ״וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ״ (בראשית כו, ח). משמעותו הפשוטה של הפועל ״ציחק״ קשורה בצחוק — והנה שמו של יצחק, שעניינו צחוק, ניתן לו בידי הקב״ה עצמו,⁸בראשית יז, יט. ועל אברהם ושרה מסופר שצחקו.⁹בראשית יז, יז; יח, יב. המילה ״מצחק״ כשלעצמה אינה מעידה בהכרח על התנהגות בלתי הולמת.¹⁰רוברט אורי אלטר אף מעלה הצעה מקורית, שהכוונה בפועל מצחֵק כאן היא שישמעאל חיקה את יצחק. Robert Alter, The Five Books of Moses: A Translation with Commentary, New York: Norton, 2004, p. 103.

אשר לעשו, הפסוק המרשיע ביותר הוא זה שבו עשו מוכר את בכורתו בנזיד עדשים (בראשית כה, לד). בחמישה פעלים רצופים, להטעימנו מהמעשיות ומהחופזה, מספרת התורה ״וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה״. נמצאנו למדים שעשו היה פזיז. פוחז. לא משהו חמור יותר.

אם רצוננו בעומק הפשט עלינו לסמוך על עדותה המפורשת של התורה עצמה. ומה שהיא אומרת לנו על מהותם של יצחק וישמעאל מרתק. לפני הולדת ישמעאל אומר מלאך להגר — ״וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ״ (טז, יב). ישמעאל גדל והיה לרובה קַשָּׁת (כא, כ). עשו אדום השיער גדל במהרה להיות ״אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה״ (כה, כז). ישמעאל ועשו הרגישו בטבע כבביתם. הם היו חזקים, זריזים, נועזים. בכל תרבות אחרת הם היו יכולים להיחשב גיבורים.

וזו הנקודה. אפשר להבין את התורה רק אם זוכרים כי כל יתר הדתות בעולם העתיק סגדו לטבע. בו הם מצאו את אלוהים, או ליתר דיוק את האלים: בשמש ובירח ובכוכבים, בסערה ובגשם המרווה את הארץ ובארץ המצמיחה מזון.

לגודל המוזרות, גם במאה העשרים ואחת רבים הם המאמינים בטבע: אתיאסטים, אגנוסטים וחסידי הניו אייג׳. הטבע הוא בעיניהם הממשות כולה. ומדוע לא יחשבו כך? הן השימפנזים, קופי הבונובו ואנחנו חולקים 98 אחוזים מהגנום שלנו. הברירה הטבעית טבעה במוחנו אינסטינקטים ורפלקסים מסוימים והם המפעילים אותנו. לדידם, בסופו של חשבון, האומנות האנושית כמוה כנוצותיו של הטווס: דרך למשוך נקבות כדי להעביר את הגנים שלנו לדור הבא. אנחנו תוצרים של הטבע ותו לא. אנחנו ישויות חומריות: לא שום דבר שמעבר לחומר, כי מעבר לחומר אין שום דבר. אין נשמה. אין חופש בחירה אמיתי. חיי אדם אינם קדושים, והאדם אינו נבדל באופן מהותי מכלל בעלי החיים. כל אשר ישנוֹ הוא טבע. זו הייתה, בערך, תפיסתו של שפינוזה (אלוהים הוא הטבע מנקודת המבט של הנצח). זו הייתה אמונתם של לוקרטיוס ברומא ואפיקורוס ביוון. וזו גם הפילוסופיה החילונית הרווחת כיום.

אלוהי אברהם, לעומת זאת, נמצא מעבר לטבע, מפני שהוא ברא את הטבע. ואנחנו עשויים בצלם אלוהים מפני שאף כי מעפר באנו, יש בנו גם נשמת אלוה ממעל. אנחנו יכולים להגות עולמות אפשריים שאינם ולא היו, ולפעול למימושם. זה הדבר הנותן לנו חופש והעושה אותנו לייחודיים. אנחנו יכולים להבדיל בין מה שיש לבין מה שראוי שיהיה. אנחנו יכולים לשאול את השאלה ״למה?״

אחרי המבול, אלוהים השלים עם טבע האדם ונשבע שלא להשחית עוד את העולם. ובכל זאת הוא רצה שבני האדם ידעו כי יש משהו מעבר לטבע. לכן בחר באברהם ובצאצאיו להיות ״עֵדָיו״.¹¹ישעיהו מג, י–יב; מד, ח.

אין זה מקרה שלא אברהם ושרה, לא יצחק ורבקה ולא יעקב ורחל הצליחו להביא ילדים לעולם באופן טבעי. גם אין זה צירוף מקרים שאלוהים הבטיח את ארץ הקודש לעם שאין לו ארץ. הוא בחר במשה, האיש שהעיד על עצמו כי לא איש דברים הוא, להביא את דברו אל העולם. משה חשב שלקות הדיבור שלו פוסלת אותו מהיות דוברו של אלוהים. אך לאמיתו של דבר, דווקא לקות זו היא שהכשירה אותו לתפקיד. כי כאשר אמר איש כבד פה זה את דברי ה׳ והם יצאו מפיו צלולים, ידעו שומעיו שהמילים אינן מילותיו שלו.

עמים אחרים רואים את הילדים ואת הארץ — הצו הדרוויניאני והצו הטריטוריאלי — כטבעיים. היהודים לא. גם אם ירצו.

כדברי דוד בן־גוריון, ״בישראל, כדי להיות ריאליסט צריך להאמין בניסים״.

יצחק ויעקב לא היו אנשי טבע, אנשי השדה והציד ומשחק הדמים של טורף ונטרף. הם לא היו ישמעאל ועשו, אנשים היכולים לשרוד בכוח שריריהם וכישוריהם. הם היו אנשים הזקוקים לרוח אלוהים כדי לשרוד. ישראל הוא העם המעיד בעצם מהותו על משהו שמעבר לו.

היהודים הראו, דור אחר דור, שעם יכול לתרום לאנושות הרבה מעבר לפרופורציה המספרית שלו בכלל האנושות, ושאומה זעירה יכולה להאריך ימים שֶבע־שבעתיים מהאימפריות האדירות ששאפו להחריבה. הם הראו שעם חזק הוא זה הדואג לחלשים, ועם עשיר הוא המטפל באביוניו. עם ישראל הוא העם שאלוהים הראה באמצעותו לכל באי עולם שרוח האדם יכולה לגבור על הטבע — ומכאן שמעבר לטבע קיים דבר־מה נשגב יותר.

הנה לנו הרעיון משַנה־החיים שבפרשתנו. אנו גדולים כגודל האידיאלים שלנו. בכוחנו להעפיל אל מעבר לעצמנו — אם אנו מאמינים באמת ובתמים שמעבר לעצמנו יש משהו.