רעיונות משני חיים; קריאות חדשות בפרשת השבוע · אחרי מות

אחרי מות
טהרה וכפרה — או שיבה וחזרה

בשנת תשכ״ח (1968) פגשתי לראשונה את הרבי מלובביץ׳ בביתו שברחוב איסטרן פארקוויי 770 בברוקלין. המפגש שינה את חיי. הייתי סטודנט בשנה השנייה ללימודיי, חופשת הקיץ שלי התקרבה לסיומה, ועמדתי לחזור לבריטניה ביום א׳ שלפני ראש השנה. בשבת שלפני נסיעתי המתוכננת ערך הרבי התוועדות: התכנסות ענק של אלפי חסידים, שבה הרבי מדבר במשך כמה שעות, עם הפסקות לניגון, מפי כל החסידים, אחת לעשרים דקות.

באחת מהפסקות הזמרה הללו ניגשתי לרבי להודות לו ולהיפרד ממנו, אך הוא הביט בי בפתיעה, אמר לי שאינני צריך לחזור עכשיו שהרי שנת הלימודים בקיימברידג׳ תתחיל רק בעוד כמה שבועות, והפציר בי להישאר לראש השנה. באותם ימים ממש הגעתי למסקנה שאם אדמו״ר מציע לך לעשות משהו, כדאי שתעשה אותו. כך קרה שביליתי את ראש השנה עם האדם הדגול הזה ושמעתי אותו תוקע בשופר, חוויה מעולם אחר כמעט.

אחד החסידים תושבי השכונה הזמין אותי לסעודת היום הראשון של החג, ושם פגשתי אורח אחר ובפיו סיפור מרתק. התברר שהוא היה מלחין פופ מצליח — הכרתי כמה משיריו — שעזב את היהדות כמה עשורים קודם לכן. מה הביא אותו לכאן? יום אחד, סיפר, הוא נהג לבדו בכביש נידח במערב התיכון, וחשב פתאום שראש השנה ודאי מתקרב. באותו רגע קפץ לראשו ניגון חסידי שהוא למד בילדותו. הלחן עורר בו נקודה יהודית שהייתה רדומה שנים ארוכות. בלי שהיות הוא עשה סיבוב פרסה ונסע היישר לאיסטרן פארקוויי 770. דומה היה שקלט פתאום שהוא הלך לאיבוד, ושהמוזיקה מילדותו קוראת לו לשוב הביתה.

הוא ואני, איש איש בדרכו, היינו דוגמאות לתופעה שפרצה לתודעה בימים ההם. המונח שתיאר אותה הוא עתיק יומין, אך עד אז היה לו מובן אחר: היינו ״בעלי תשובה״. לאורך הדורות, בעל תשובה היה מי שעשה חטא מסוים, וחזר בו. אולם בשלהי שנות השישים החל המונח לתאר יהודי שהיה רחוק מהאמונה או מהחיים הדתיים, ושב אליהם.

זו לא הייתה תופעה חדשה לגמרי, אבל עד אז היא הייתה נדירה. קודם לכן היה כיוון התנועה מהמחנה הדתי החוצה. אנשים דתיים, חלקם נשארו כאלה ואחרים נטשו את המחנה — ולעיתים התרחקו עד כדי התבוללות או אף המרת דת. בכיוון ההפוך, מחילוניות לדתיות, הייתה התנועה דלילה ביותר. אנשים כמו פרנץ רוזנצווייג ומרדכי גיאורגו לנגר, ששבו אל שורשיהם היהודיים, היו חריגים. ב־1967 קרה משהו ששינה זאת. ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, לאחר החרדות מפני שואה שנייה שצפו על פני השטח בשבועות ההמתנה למלחמה, חבר אל תחייתה הכללית של הזהות הדתית בתקופה ההיא. פתאום נעשה מקובל להיות שונה, ולעטות את הזהות היהודית הדתית בגלוי ובגאווה.

בשנים ההן נוסדה הישיבה הראשונה של בעלי התשובה. מפעלות הקירוב של חסידות חב״ד, בהדרכת הרבי, שנתקיימו כבר שנים קודם לכן, זכו להערכה מחודשת וקבוצות אחרות החלו לחקותם. קם דור של בעלי תשובה, שמכרי החדש, מלחין הפופ, היה אחד מהם. תופעה דומה, בהיקף כזה, לא נראתה מאות שנים. אפשר לומר שלא הייתה כמוה מאז ימי עזרא הסופר. הכינוי העתיק שניתן לה, תנועת התשובה, הסתיר מהעין את החדשנות שבה — אף כי נוצק בו עתה מובן חדש.

הדבר התברר לי כעבור כשנה. הייתי אז תלמיד ישיבה בכפר חב״ד — אותו מקום שתיארתי אז כרחוק מתל אביב עשרה קילומטרים ומאתיים שנים. ביקרתי אצל הדיין הרב יחזקאל אברמסקי — שקודם לכן היה אב בית דין בלונדון — לבקשת נכדו. הוא שאל אותי מה אני לומד. ״תשובה״, עניתי. הוא, שהיה ״מתנגד״, החזיר לי מיניה וביה: ״זה ההבדל בין חב״ד לביני. בעיניי, תשובה היא מה שצריך כשהמכונה מתקלקלת. אצלם, היא חלק מהמכונה עצמה״.

בדיוק כך. הרב אברמסקי השתמש במונח ״תשובה״ במובנו הקלאסי: חרטה וכפרה על חטאים ספציפיים. זוהי צורה של תיקון. התשובה במובנה החדש היא דבר אחר לגמרי. היא שיבה אל הזהות היהודית, לאמונה ולאורח החיים, לאחר ניכור כלפיהם או חוסר היכרות איתם. זוהי התארגנות מחודשת של האישיות כולה.

אבל המובן החדש הזה הוא לאמיתו של דבר תחייה של דבר עתיק מאוד.

בפרשת אחרי מות מופיע תיאור מפורט של עבודת אהרן הכוהן ביום הכיפורים, כאשר כיפר על חטאיו, על חטאי ״ביתו״ ועל חטאי כל ישראל. מתיאור זה נגזרה עבודת הכוהן הגדול במקדש. זה היה מאורע נוסך מורא. ביום הקדוש ביותר בשנה, האיש הקדוש ביותר בעם ישראל נכנס לקודש הקודשים וערך טקסים ששיקמו את מערכת היחסים בין עם ישראל לאביו שבשמיים.

אך אם נתבונן במכלול המקרא נגלה שני מודלים של כפרה, לא רק אחד. כל אחד מהם רואה אחרת את החטא ואת תיקונו, ומשתמש באוצר מילים שונה לגמרי. האחד הוא כוהני, והאחר — נבואי.

פסוק המפתח בפרשתנו הוא זה המגדיר את השפעת עבודתו של הכוהן הגדול: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם; לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״ (ויקרא טז, ל). שני פעלים חשובים מופיעים כאן, לכפר ולטהור.

בעולמו של הכוהן, חטא דומה לכתם. השורש כפ״ר מופיע בתורה לראשונה בציווי בנייתה של תיבת נח: ״עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר״ (בראשית ו, יד). ״לכפור״ כאן הוא לצַפות, לכסות את פניו של דבר־מה. דרך אחת לטפל בבד מוכתם היא לכסות את הכתם באריג נקי. אבל הכתם נשאר, גם אם אין הוא נראה מבחוץ. כאן מגיע הפועל השני, ״לטהר״. הטהרה היא הסרה של הכתם עצמו.

שני שורשים אלה אינם מפוזרים בתורה, ובתנ״ך בכלל, באופן אחיד. כך למשל השורש כפ״ר מופיע שלוש פעמים בספר בראשית, שלוש פעמים בספר דברים — ו־59 פעמים בספר ויקרא. השורש טה״ר מופיע שבע פעמים בספר בראשית, שבע בספר דברים — ו־74 בספר ויקרא. בספרי הנביאים כולם גם יחד, כפ״ר מופיע 24 פעמים, וטה״ר 26; בספרים אלה השורש הנפוץ כשמדברים על תיקון החטא הוא שו״ב, המופיע 480 פעם.

בעיני הנביאים, יותר ממה שהחטא הוא כתם, החטא הוא הליכה לאיבוד, סטייה מהנתיב, הימצאות במקום הלא נכון. בהתאם לכך, העונש על החטא הוא מידה כנגד מידה: גלות, אובדן הבית. כך קרה כבר לאדם וחוה, שנענשו על חטא עץ הדעת: הם גלו מגן עדן. זה היה גם דינו של קין, עונשו על רצח אחיו: להיות נע ונד כל חייו. גלות היא העונש שמשה מנבא שיבוא על בני ישראל אם יסורו מהברית עם ה׳; עונש שבא בגלות בבל. משום כך, כאמור, דיברו כמעט כל הנביאים על שיבה ותשובה:

שכיחותו של השורש שו״ב מדברת בעד עצמה. הנביאים כמעט שלא דיברו על כפרה ועל טהרה. הם דיברו על שיבה, על חזרה הביתה. נבואת היסוד שכל הנבואות האלו נגזרות ממנה היא נאומו של משה בערוב ימיו, באוזני הדור הצעיר:

בפסקה כולה (דברים ל, א–יד) מופיע השורש שו״ב שבע פעמים. לדעת הרמב״ן, זהו מקורה של מצוות התשובה.

המובן החדש של ״תשובה״ ו״בעל תשובה״ שהתפתח אחרי מלחמת ששת הימים לא היה אפוא חסר תקדים. זו הייתה השבה של מסורת עתיקה מאוד, המסורת הנבואית של התשובה. לא ״חטאתי ואכפר״ אלא ״רחקתי ואשוב״. לא במקרה שב והתחדש מובן עתיק זה דווקא בעקבות הולדתה המחודשת של מדינת ישראל, ובעקבות התרוממות הרוח של מלחמת ששת הימים בפרט. הנביאים, ממשה עד מלאכי, קשרו בין שיבת ישראל לארצו לשיבתו לאלוהיו, כפי שניכר למשל בפסקה שציטטנו מחומש דברים. השיבה הפיזית הביתה קשורה לשיבה הרוחנית אליו.

מכאן הרעיון משנה־החיים שלנו: יש שאנו מבינים שחיינו אינם נוסעים במסלול הנכון, לא בגלל חטא מסוים אלא כהרגשה כללית של אובדן דרך. התשובה פירושה חזרה הביתה, אל האלוהים.