רעיונות משני חיים; קריאות חדשות בפרשת השבוע · מקץ

מקץ
יהודים וכלכלה

ידוע שיהודים זוכים בפרס נובל מעבר לכל פרופורציה למספרם: יותר מ־20 אחוזים מזוכי הנובל הם בני עם המונה פחות משתי אלפיות מאוכלוסיית העולם. זהו ייצוג־יתר של פי מאה ויותר. אך הנה, בתחום אחד ייצוג היהודים גדול אפילו יותר מכך: בתחום הכלכלה. פרס נובל בכלכלה ניתן לראשונה בשנת 1969. מקרב 79 הזוכים מאז ועד 2017, 29 הם יהודים: יותר מ־35 אחוזים.

רשימת חוקרי הכלכלה היהודים הדגולים בעת החדשה נפתחת בדייוויד ריקרדו, ממציא תיאוריית היתרון ההשוואתי — שהכלכלן היהודי זוכה נובל פול סמואלסון כינה ״התיאוריה היחידה במדעי החברה שהיא גם נכונה וגם לא מובנת מאליה״. אחריו היה ג׳ון פון־ניומן, ממציא תורת המשחקים (שישראל אומן, עוד יהודי חתן נובל בכלכלה, הרחיב באורח יצירתי). מילטון פרידמן פיתח את הכלכלה המוניטרית, קנת ארואו את כלכלת הרווחה, וג׳וזף שטיגליץ וג׳פרי זקס את כלכלת הפיתוח. גארי בקר יישם את הניתוח הכלכלי בתחומים אחרים הכרוכים בקבלת החלטות, וכך עשה ריצ׳רד פוזנר בממשק שבין כלכלה למשפט. לאלה עלינו להוסיף אישים בולטים בתחום המדיניות הכלכלית והפיננסית בעולם: לארי סאמרס, אלן גרינספן, סר ג׳יימס וולפנזון, ג׳נט ילן, סטנלי פישר, ועוד רבים שקצרה היריעה מהזכיר.

כל זה התחיל אצל יוסף, הכלכלן העולמי הראשון. בפותרו את חלום פרעה פיתח תיאוריה של מחזורי עסקים — שבע שנות גאות ואחריהן שבע שנות שפל — מחזור שאינו רחוק מן המוכר לנו היום. יוסף גם הבין באינטואיציה שאם ראש מדינה חולם על פרות ועל שיבולים, הוא כנראה חושב בתת־המודע שלו (אם לנקוט את מושגי זמננו) על מקרו־כלכלה. אופיים המטריד של החלומות רמז לו שאלוהים שולח אזהרה מוקדמת מפני ״ברבור שחור״,¹כביטוי של נסים ניקולס טאלב בספרו תעתועי האקראיות: הופעתו של הברבור השחור בשוקי ההון (ובחיים), מאנגלית: מיכל אילן, תל אביב: ידיעות ספרים, 2008. תופעה נדירה שתורת הכלכלה המקובלת אינה יכולה להביא בחשבון.

יוסף אבחן את הבעיה והזדרז לפתח פתרון: לנצל את השנים הטובות להכנת מאגרים לשנות הרעב, דוגמה מובהקת לתכנון כלכלי ארוך טווח. וכך אמר:

עצה זו התגלתה כמצילת חיים. לעומת זאת, תוכניותיו הכלכליות הבאות של יוסף, המסופרות בפרשת ויגש (מז, יא–כו), הן כבר מן הסוג מעורר המחלוקת. כאשר אזל כספם של הנתינים, במהלך שנות הרעב, אמר להם יוסף למכור לפרעה את הצאן והבקר שלהם תמורת מזון. כאשר גם מקנה לא היה, הוא קנה מהם את אדמותיהם, וכל ארץ מצרים הייתה נחלתו של פרעה — למעט אחוזות הכוהנים. המצרים היו עתה למעשה צמיתיו של פרעה, והעלו לאוצרותיו כמס חמישית מתבואתם מדי שנה.

הלאמה זו של המקנה, העבודה והקרקע, פירושה היה שכל העוצמה מרוכזת בידי פרעה, וכל העם משועבד לו. לימים, המהלך הזה הפך פניו נגד עמו של יוסף עצמו, כאשר קם פרעה אשר לא ידע את יוסף. ודאי אין זה מקרה שהתורה אומרת על המצרים פעמיים את אותו ביטוי שתתאר בו בספר שמות את בני ישראל: הם נעשו ״עֲבָדִים לְפַרְעֹה״ (מז, יט; כה). הנה כי כן, כבר ספר בראשית מלמדנו כי כאשר ניתן בידי המדינה כוח כלכלי רב מדי נפתחת ״הדרך לשעבוד״, כביטויו של פרידריך האייק,²פרידריך האייק, הדרך לשעבוד, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשנ״ח. והחירות נפגעת.

אפשר אפוא לטעון שיוסף היה הכלכלן הראשון. אבל מה פשר בולטותם של היהודים בתורת הכלכלה בעת החדשה? אינני רוצה לטעון שהיהודים יצרו את הקפיטליזם. הדבר אינו נכון. ידועה טענתו של הסוציולוג מקס ובר כי האתיקה הפרוטסטנטית (ובייחוד זו הקלוויניסטית) היא שעיצבה את ״רוח הקפיטליזם״.³מכס ובר, האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם, מגרמנית: ברוך מורן, תל אביב: עם עובד, תשמ״ד. רודני סטארק טען שהכנסייה הקתולית היא אשר הולידה את הקפיטליזם, עוד לפני הרפורמציה.⁴Rodney Stark, The Victory of Reason: How Christianity Led to Freedom, Capitalism and Western Success, New York: Random House, 2007. אדם סמית, מחברו של עושר העמים, הספר הגדול הראשון על כלכלת השוק (1776), היה מהדמויות הבולטות בנאורות הסקוטית, והשקפותיו הדתיות נעו בין נצרות רגילה לבין דיאיזם. הטוענים לקרבה מיוחדת בין היהודים לקפיטליזם, ובראשם ורנר זומברט וקרל מרקס, לא חיבבו בדרך כלל לא את היהודים ולא את הקפיטליזם.

ועם זה, ברור שיש לכלכלת השוק זיקה מובהקת למה שמכונה האתיקה היודיאו־נוצרית, מפני שדווקא בתרבויות הללו היא הופיעה. סין, למשל, הקדימה את המערב כמעט בכל תחום טכנולוגי עד המאה השבע־עשרה, אך מאז עקף אותה המערב בסערה: סין לא הקימה במאות הקודמות מדע ראוי לשמו או משק חופשי ולא התקיימה בה מהפכה תעשייתית, ורק לא מכבר החלה להשלים את הפער. מה יש בהם, בערכים המקראיים, המעודד כל כך את החשיבה הכלכלית, את התפתחות המוסדות הכלכליים ואת הצמיחה?

ההיסטוריון והכלכלן דייוויד לנדס, איש הרווארד, העלה תובנה מעניינת בספרו החשוב עושר העמים ועוניים.⁵.David Landes, The Wealth and Poverty of Nations, London: Little, Brown, 1998, pp. 45–59 במקרא יש הקפדה רבה על זכות הקניין. לנדס מצטט את דבריו של משה בזמן מחלוקת קורח: ״לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם״ (במדבר טז, טו). דברים דומים אמר שמואל הנביא כשבני ישראל ביקשו לשים עליהם מלך: ״הִנְנִי, עֲנוּ בִי נֶגֶד ה׳ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ: אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ — וְאָשִׁיב לָכֶם״ (שמואל א׳ יב, ג). לנדס אומר שגישה זו מבדילה את בני ישראל מכל תרבויות זמנם. בשאר המקומות, זכותו של המלך להפקיע רכוש נתינים הייתה מובנת מאליה. הפילוסוף ג׳ון לוק, מאבות הליברליזם, כבר הראה כי זכויות הקניין הפרטי הן יסוד חיוני לקיום חברה חופשית.

מאפיין שני הוא החשיבות שהתורה מייחסת לעבודה. אלוהים הציל את נח מהמבול, אבל דרש ממנו לבנות לשם כך תיבה. ומאפיין שלישי: תפיסת הזמן הליניארית של התורה. הזמן איננו סדרה של מעגלים שבה הכול שב להיות כשהיה, כמו בתרבויות האליליות הסוגדות לכוחות הטבע, אלא זירה של תמורות, התפתחות והתקדמות. רעיונות אלה נראים לנו פשוטים, שכן הם עומדים בתשתית התרבות המערבית, אבל לא תמיד אנו זוכרים שאין אלה אמיתות כלל־אנושיות. הפסיכולוג החברתי ג׳ונתן היידט קורא למאפיינים הללו WEIRD (באנגלית: מוזר), שכן הם אינם מובנים מאליהם, אלא שייכים לחברות שהן מערביות, משכילות, מתועשות, עשירות ודמוקרטיות (Western, Educated, Industrialised, Rich and Democratic).⁶Jonathan Haidt, The Righteous Mind: Why Good People Are Divided by Politics and Religion, London: Penguin, 2013.

בעיניי, הגורם המכריע — החריגה הגדולה של אמונת ישראל מעולם הכישוף, המסתורין והמיתוס של עמי קדם — היה הסרת הקדושה מן הטבע. אלוהים ברא את הטבע בפעולה רצונית, ובבוראו את האדם בצלמו נתן גם לנו את הכוח הבורא של הרצון. מתוך כך, בעיני היהודים הקדושה שורה לא בעולם כפי שהוא אלא בעולם כפי שהוא צריך להיות. העוני, החולי, הרעב, העוול ונגישת החזקים בחלשים — כל אלה אינם רצון האל. הם אולי חלק מטבע האדם, אבל לאדם ניתן הכוח, אם ירצה, להתעלות מעל הטבע. אלוהים אינו רוצה שנשלים עם המציאות. הוא רוצה שנתקן, שנרפא, שנמנע. לכן היהודים נוטים, מעל ומעבר לכל פרופורציה, להיות משפטנים הלוחמים בעוול, רופאים הנאבקים בחולי, מורים המבערים את הבערות, כלכלנים הממגרים את העוני, ו(במיוחד בישראל) חדשנים בתחום הטכנולוגיה החקלאית המוצאים דרכים לגדל מזון בסביבות שמזון לא גדל בהן מעולם.

כל זה כמוס בפרשתנו. תחילה יוסף מאבחן את הבעיה: צפוי רעב שיארך שבע שנים. הצעד שהוא נוקט משנה את העולם. הוא רואה את החזות הקשה הזו לא כגזרת גורל שיש להיכנע לה, אלא כבעיה שיש לפותרה. ואז, בלי מהומה רבה, הוא פותר אותה, ומציל אזור שלם ממוות ברעב.

רע שאפשר לשנותו — אין לסובלו. הסבל האנושי אינו אתרוג אלא אתגר. זהו הרעיון משנה־החיים של יוסף. הרעב והמכאוב, העוני והחולי אינם קדושים, וה׳ אינו רוצה שנשלים עימם אלא שנרפאם: שנבדיל בין קודש לחולי.