רעיונות משני חיים; קריאות חדשות בפרשת השבוע · מטות

מטות
נושא או מושא

פרשתנו נפתחת בפירוט של דיני שבועות ונדרים: ״אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה׳ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ: כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה״ (במדבר ל, ג).

התורה מצווה עלינו להתייחס לשבועות ולנדרים היוצאים מפינו במלוא הרצינות. בני ישראל, המתקרבים עתה אל ארצם, נקראים לבנות בה חברה שאינה דומה לשום חברה אחרת. היא תהיה חברה חופשית המיוסדת על ברית שבין העם לאלוהיו. שלטון החוק יובטח לא באמצעות כוח, אלא על ידי כך שאנשים יכבדו את המחויבויות המוסריות שלהם, את הבטחתם הוולונטרית לה׳ לקיים את אשר יצווה.

חברת ברית היא חברה שבה המילים מקודשות. התורה, מתוך כך שהיא מקדשת את המילים ואת המחויבות שהן יוצרות, מעמידה לנו קוד של חופש קולקטיבי, חוקה של חירות. אירוני הוא שדווקא אחד מגדולי מבקריה של היהדות, פרידריך ניטשה, הוא שזיהה כי היכולת לכבול את עצמנו במילים היא הבסיס למוסר האנושי ולחופש האנושי. הוא אומר זאת בספרו לגניאלוגיה של המוסר:

האדם נבדל מיתר בעלי החיים בשימושו בשפה. את זאת יודעים הכול. אבל ניטשה ראה עוד משהו. אנו משתמשים בשפה בדרכים רבות. אנו משתמשים בה כדי לתאר, כדי להעביר מסרים, כדי למיין וכדי להסביר. השפה במובן זה היא סוג של תמונת מציאות, תרגום של אשר ישנו לסימנים, סמלים ודימויים.

אך אנו יכולים להשתמש בשפה בדרך אחרת לגמרי — לא כדי לתאר את מה שיש, אלא כדי להתחייב לצורת התנהגות מסוימת בעתיד. כך, למשל, כאשר החתן אומר לכלתו תחת החופה ״הרי את מקודשת לי״ אין הוא מתאר נישואים; הוא נישא. הוא מקבל על עצמו ערכה של חובות כלפי האישה שהוא בחר לו לרעיה. הפילוסופים מכנים זאת כיום ״מבע פרפורמטיבי״, או ״היווּי״, להבדיל מ״חיווּי״.

ניטשה ראה בכך עיקרון מכונן באנושיות שלנו:

כשאנחנו כובלים את עצמנו במילים, אנחנו משתמשים בשפה לא כדי לתאר אלא כדי לברוא: לברוא עתיד רצוני מתוך התוהו ובוהו של היצרים והדחפים. המייחד את בני האדם אינו עצם השימוש בשפה. גם לבעלי חיים אחרים ישנן צורות של שפה: לדולפינים, למשל; או לפרימאטים, קופי האדם. אפילו הדבורים מעבירות מידע זו לזו באמצעות ריקודים מורכבים.

המייחד אותנו, בני האדם, הוא שאנו משתמשים בשפה כדי לכבול את התנהגותנו העתידית, ועל ידי כך מאפשרים את היווצרותם של קשרי הדדיות ואמון בינינו לבין בני אדם אחרים. הבטחות הן סוג אחד של כבילה כזאת. סוג אחר הוא הנישואים. סוג שלישי, ייחודי ליהדות, הוא חברה הרואה עצמה כברית, כמערכת של הבטחות מחייבות־הדדית בין עם ישראל לבין אלוהים.

שימוש זה בשפה, לא לתיאור דבר שכבר קיים אלא לבריאת דבר שלא התקיים עד כה, הוא־הוא הקושר אותנו לאלוהים. אלוהים השתמש במילים כדי לברוא את העולם הטבעי: ״ויאמר אלוהים יהי... וַיהי...״. ואילו אנחנו משתמשים במילים כדי לברוא את העולם החברתי. התורה מלמדת אותנו שמילים בוראות, ומכאן שהן קדושות — כלומר, הן מחייבות. כשמילים מחייבות, הן מייצרות אמון. האמון הוא לחברה מה שיכולת החיזוי היא לַטבע: הבסיס לסדר, להבדיל מתוהו.

מוסדות חברתיים בחברה חופשית תלויים באמון; ואמון פירושו שאנו מחויבים למילים שאמרנו. אנחנו עושים מה שאמרנו שנעשה. כשאנו נשבעים, נודרים, מבטיחים, או פשוט מתחייבים בכתב או בעל פה, אנו רואים את עצמנו כבולים במילותינו אלו. כלומר, אנחנו אכן נממש את המחויבות שלנו, אלא אם נוכיח שנסיבות בלתי צפויות שאינן נתונות לשליטתנו מנעו זאת מאיתנו.

ועדיין, יש הבדל יסודי בין נדר לבין שבועה. נדר משפיע על מצבו של דבר — ״חפצא״, חפץ, בלשון הלכתית. הנדר מקדש את הדבר כך שלא יהיה נגיש לי לשימוש אישי. אני עשוי לנדור שלא לאכול מאכל מסוים. כלומר דבר־מה הוא לי, מעכשיו, מאכל אסור. שבועה, לעומת זאת, משפיעה על האדם הנשבע, על ה״גברא״, ולא על הדבר. אם נשבעתי שלא לאכול איזה מאכל, הדבר האסור אינו המאכל אלא שאני אוכל אותו. הנדר והשבועה שניהם מחייבים, אך בדרכים שונות.

הבחנה זו הובילה את הרב יוסף דב סולובייצ׳יק, בדרשה לפרשת מטות, להתבוננות פילוסופית מרתקת על ההבדל הקיומי בין שבועות לנדרים.³הרב אבישי דוד (עורך), דרֹש דרש יוסף: שיעורים ודרשות על סדר פרשת השבוע מאת רבנו יוסף דוב הלוי סולוביצ׳יק, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש״ף, פרשת מטות, עמ׳ 271–275. ההבדל בין גברא לחפצא, הוא אומר, הוא ההבדל שבין סובייקט לאובייקט: בין נושא למושא. ״כשאני אומר שאני כותב מכתב, אני הגברא, נושא הפעולה, בעוד המכתב הוא החפצא, מושא הפעולה״. גברא פועל, חפצא נפעל. גברא משפיע, חפצא מושפע. גברא פעיל, חפצא סביל. רופא מרפא, חולה נרפא. שופט שופט, נאשם נשפט. אלה הם שני אופנים שונים של קיום. לפעמים אנחנו האחד, לפעמים האחֵר.

להמחשה מזכיר הרב סולובייצ׳יק את משה בהר סיני ואת ההבדל בין הלוחות הראשונים לשנִיִּים. בילקוט שמעוני⁴ילקוט שמעוני, כי תשא, שצג. מובא פירוש שעל פיו משה לא שבר את הלוחות הראשונים בכוונה. כאשר הוא ירד מההר, כפי שציווהו ה׳, וראה את העם מחולל סביב עגל הזהב, האותיות פרחו מהלוחות, והלוחות נעשו כבדים כל כך שמשה לא הצליח לשאתם. הם נפלו מידיו ונשברו.

ובכל זאת, ה׳ הורה למשה אחר כך לפסול (כלומר לפסֵל, לחצוב) לוחות בעצמו ולהעלותם עימו להר, וכך משה עשה, אף על פי שעוד לא נחרתו עליהם הדיברות. איך ייתכן, שואל הרב, שהלוחות הראשונים שנגוזו מהם האותיות, לוחות אבן בלי כתב, היו כבדים מכדי שמשה יוכל לשאתם בירידה — ואילו את הלוחות השניים שלפני חריתת הדיברות, שוב לוחות אבן בלי כתב, הוא סחב בעלייה?

תשובתו של הרב היא שבמקרה הראשון, כאשר ״משה עורער ונהדף מההר... ירידתו בהר נעשתה בהעדר שליטה עצמית, מה שעשה אותו בלתי מסוגל עוד לשאת את הלוחות. באותו רגע, הגברא הפך לחפצא, לחפץ, שאינו מסוגל לתמוך עוד בלוחות, שהפכו לו כבדים מדי לשאת והם התנפצו בתחתית ההר״. ואילו בעלותו להר בשנית הוא שב והיה גברא. תחנוניו הנמרצים לה׳ שיסלח לעם צָלחו, והוא היה להוט להשיג את הלוחות השניים כסימן לכך שהברית עודנה בתוקף. כאשר אנו פועלים מתוך רצוננו ונטייתנו, יש לנו מרץ ואפילו כוח גופני שאין לנו כאשר אנו מוכנסים לתוך מצב שלא בחרנו.

בסיפורי המקרא, דוגמה חיה ומובהקת להבדל בין חפצא לגברא היא מקרהו של יוסף. בשנות נעוריו אנו פוגשים אותו שוב ושוב כחפצא. הוא כמעט שאינו פועל; הוא כמעט תמיד נפעל. אביו אוהב אותו יתר על אהבתו לשאר בניו. הוא נותן לו את כתונת הפסים. אחיו שונאים אותו, חושבים להורגו, ולבסוף מוכרים אותו לעבדות. אשת פוטיפר מנסה לפתותו, וכשהיא נכשלת היא מאשימה אותו בניסיון אונס. יתר המאורעות החשובים בסיפורו של יוסף הצעיר, או שהם קורים לו — החלומות — או שהתורה מייחסת אותם במפורש לאלוהים: הצלחתו בניהול משק ביתו של פוטיפר, והצלחתו בפתרון חלומותיהם של אחרים. בכל התקופה הזאת יוסף הוא מושאם של פעלים, לא נושאם. חייו נקבעים על פי מה שאחרים עושים לו.

כל זה משתנה לאחר שהוא פותר את חלום פרעה, כאשר הוא מציע פתרון למשבר שהחלום חזה. מרגע זה ואילך הוא הדמות הפעילה ביותר בתורה. הוא מארגן את המשק המצרי, משתמש ברעב כדי לשנות את מבנה החברה המצרית, מעמיד את אחיו למבחן לראות אם הם חזרו בתשובה, מביא את אביו ואת שאר משפחתו למצרים ומיישב אותם בארץ גושן. החפצא נעשה גברא, המושא נעשה נושא, יוסף הסביל נעשה יוסף הפעיל, הפְּעלתן אפילו.

הרב סולובייצ׳יק בדרשתו זו מצטט את דברי הגמרא על שבועה שמושבע כל אחד מאיתנו כשהוא נולד, ״תהי צדיק ואל תהי רשע״.⁵נדה ל ע״ב. העובדה שזו שבועה ולא נדר מהותית. השבועה הזאת, מסביר הרב, היא בעצם שבועה להיות גברא ולא חפצא: סובייקט בוחר, חופשי ואחראי, ולא מושא סביל לפעולותיהם של אחרים. ״אם אדם מתכוון לתפקד כשליחו של ה׳, אזי עליו להיות גברא, לנוע קדימה תמיד״.⁶דוד, דרש דרש יוסף, עמ׳ 274.

ההבדל בין נדר לשבועה נעשה אפוא מטפורה לשני סוגי חיים, כאלה המוגדרים בידי אחרים וכאלה שאדם מעצב בעצמו. את ההבחנה הזו שרטט הרב סולובייצ׳יק בתנופה גדולה במסתו איש ההלכה. הוא תיאר שם שני טיפוסים. האחד הוא ״רצפטיבי ופסיבי ברוח. משועבד הוא לדעת אחרים ולהשקפתם״. ואילו השני ״אין הוא פסיבי אלא פעיל. אין הרצפטיביות אלא הספונטניות מסמנת את דמותו. אין הוא מסגיר את עצמו אל המין״, כלומר לדפוסים הרווחים אצל כלל בני האדם, ״אלא כובש לו דרך היחיד והפרט ומשפיע על הכלל״. אדם זה, הוא אומר, ״הוא איש האלקים״.⁷הרב יוסף דב הלוי סולובייצ׳יק, איש ההלכה, בתוך איש ההלכה — גלוי ונסתר, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, תשל״ט, עמ׳ 105.

דברים קורים לנו ומשפיעים עלינו, לפעמים עד עומק נשמתנו. מבחינה זו אנחנו חפצא. אנחנו מושאם של מאורעות ושל מעשי אנשים אחרים. אבל האמונה קוראת לנו להיעשות לגברא, לממש את המיטב שבעצמי שלנו, ולא להניח למעשים ולדיבורים של אחרים לכווץ אותנו ולגבור עלינו. זה לא קל. זה תמיד אתגר, לא פחות מכך. אבל זהו הרעיון משנה־החיים שלנו: האמונה היא הקריאה להיות נושא ולא מושא, פעיל ולא סביל, משפיע על הסביבה יותר מאשר מושפע ממנה. אנו נקראים להיות יותר ממה שאחרים עושים מאיתנו.