רעיונות משני חיים; קריאות חדשות בפרשת השבוע · שלח

שלח
המרגלים בטיפול קוגניטיבי

בפילדלפיה ישנו איש לגמרי לא צעיר, שערו לבן ודיבורו עדין ומניין שנותיו מתקרב למאה. לאשתי איליין ולי היה העונג לפגוש אותו כמה פעמים, והוא מן האנשים הנחמדים ביותר שנתקלנו בהם מעודנו. אנשים רבים צריכים להיות לו אסירי תודה, מפני שעבודתו שינתה את חייהם. הוא הציל רבים מדיכאון ומשאר מצבים נפשיים הרסניים.

שמו אהרן בֵּק, והוא מייסדה של אחת הגישות הפסיכותרפיות היעילות ביותר שישנן: התרפיה הקוגניטיבית־התנהגותית. הוא גילה אותה בעבודתו במרפאה לחקר הדיכאון שהוא הקים באוניברסיטת פנסילבניה. בעבודתו עם מטופליו הבחין בדפוס אופייני: הם נוטים לפרש חוויות ואירועים באופן פטליסטי ומתוך זלזול בעצמם. דומה היה שהם תמרנו את עצמם, באמצעות דרך החשיבה שלהם, אל המצב שמרטין סליגמן, מן המבריקים בתלמידיו של בק, עתיד היה לכנות ״חוסר אונים נרכש״. בדרך אחת או אחרת הם אמרו לעצמם בעצם: ״אני כישלון. שום דבר שאני מנסה לא מצליח. אני חסר תועלת. המצב לא ישתנה אף פעם״.

המחשבות הללו באו להם באורח מוכני. זו הייתה תגובת המחדל שלהם לכל דבר שלא הסתדר. אבל בק גילה שכאשר הם נעשים מודעים להן, מבינים שאינן מוצדקות, ומפתחים דפוסי חשיבה מציאותיים יותר, הם יכולים להתרפא. תובנה זו יכולה להאיר לנו את פרשת המרגלים.

כזכור, משה שלח שנים־עשר אנשים לתור את הארץ. הם היו מנהיגים: נשיאי השבטים, נכבדי העדה. ובכל זאת, עשרה מהם חזרו ובפיהם דוח מדכדך. הארץ, אמרו, אכן טובה. ארץ זבת חלב ודבש. אבל תושביה חזקים. הערים גדולות ובצורות. כלב בן יפונה, המרגל האחד־עשר, ניסה להרגיע את העם. ״עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ״, אמר (במדבר יג, ל). אבל העשרה קבעו שזה לא יקרה. יושבי הארץ חזקים מאיתנו. הם ענקים. אנו היינו כחגבים בעיניהם.

וכך הידרדרו הדברים לאסון. העם נתקף בהלה. ״לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה״, הלינו ההמונים. ״נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה!״ (במדבר יד, ב–ד). הם עמדו לרגום באבנים את המיעוט בקרבם, יהושע וכלב, שגרסו כי כיבוש הארץ אפשרי. ה׳ זעם ואיים להכות את העם בדֶבר. משה התחנן למענו. ה׳ חס על העם, אבל קבע שאיש מבני הדור הזה לא יזכה להיכנס לארץ: בני ישראל ילכו במדבר ארבעים שנה, עד תום כל הדור לבד מיהושע וכלב. דור הבנים הוא שינחל את הארץ: את הנחלה שהיה נוחל דור אבותיהם, דור יוצאי מצרים, לו רק האמין בהבטחת ה׳.

דוח המרגלים היה חסר יסוד. ידיעה זו חיונית להבנת הפרשה. כעבור עשרות שנים, על סף הכניסה לארץ, כשיהושע עצמו ישלח מרגלים, ילמדו בני ישראל לדעת מה באמת קרה כאשר שמעו יושבי הארץ על בני ישראל המתקרבים אליה. כך סיפרה רחב, האישה מיריחו שנתנה מחסה למרגלים:

המרגלים בפרשתנו נבהלו מפני הכנענים, ועיניהם טחו מראות שהכנענים מבוהלים מפניהם. איך הגיעו לידי טעות חמורה כל כך? נבין זאת אם נפנה אל תורת הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי ונתבונן בכמה מדפוסי החשיבה המעוותים שזיהה דייוויד בֶּרְנְס, תלמידו של אהרן בק.

סוג אחד הוא חשיבה של הכול או לא־כלום. כל דבר הוא שחור או לבן, טוב או רע, קל או בלתי אפשרי. כזה היה פסק דינם של המרגלים באשר לאפשרות הכיבוש: אין סיכוי שנצליח. לא היה אצלם מקום לגוונים, לניואנסים, למורכבות. הם יכלו לומר ״יהיה קשה, נצטרך להפעיל כוח ומוח, אבל בעזרת ה׳ נעשה ונצליח״. אבל הם לא אמרו כך. החשיבה שלהם הייתה מקוטבת. חשיבה של או־או.

דפוס נוסף הוא סינון שלילי. אנחנו זונחים את הצדדים החיוביים וממעיטים בחשיבותם, ומתמקדים כמעט אך ורק בצדדים השליליים. המרגלים פתחו את סיפורם בציון הצדדים החיוביים: ״בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא וְזֶה פִּרְיָהּ״ (במדבר יג, כז). ואז בא האֲבָל הגדול. שרשרת ארוכה של צדדים שליליים, שהאפילה לחלוטין על הפתיחה החיובית עד שנותר רק רושם שלילי.

סוג שלישי של דפוס חשיבה מעוות הוא ציפייה לאסון, ביטחון בכך שקטסטרופה ממשמשת לבוא. צורת החשיבה הזו מתבטאת באמירתם של בני ישראל ״וְלָמָה ה׳ מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב? נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז!״ (יד, ג).

סוג רביעי: קריאת מחשבות. ברור לנו, כביכול, מה חושבים אחרים. לאמיתו של דבר מחשבותיהם אחרות לגמרי מאלו שאנו מייחסים להם, שכן האמונה שלנו מתבססת על הרגשות שלנו עצמנו, לא שלהם. המרגלים כשלו בקריאת מחשבות כזו כאשר אמרו ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם״ (יג, לג). לא הייתה להם שום דרך לדעת איך הם נראו בעיניהם של יושבי הארץ, אבל הם ייחסו להם בטעות תפיסה המבוססת על הפחד הסובייקטיבי שלהם עצמם.

הדפוס החמישי הוא חוסר יכולת להפריך. האדם דוחה כל ראיה וכל טענה העלולות לסתור את המחשבות השליליות שלו. המרגלים שמעו את טיעוני־הנגד של כלב אך פטרו אותם בלא כלום. הם כבר החליטו שכל ניסיון לכבוש את הארץ יעלה בתוהו, ונאטמו מפני כל פרשנות אחרת של העובדות.

שישית ברשימה שלנו: הסקה רגשית. האדם נותן לרגשותיו, במקום לשיקול הדעת, להכתיב את החשיבה שלו. דוגמה לכך היא הפרשנות שנתנו המרגלים לכך שערי הארץ ״בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד״ (יג, כח), ״גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם״ (דברים א, כח; ט, א). הם לא עצרו וחשבו על האפשרות שעם הבונה ביצורים עד השמיים כנראה מפחד מאוד. לו עשו כן אולי היו מבינים שהכנענים אינם בטוחים, אינם ענקים, אינם חסינים. אבל הם נתנו לרגש להחליף את החשיבה.

ושביעית: האשמה. אנו מאשימים אדם אחר במצוקתנו במקום לקחת אחריות. כך עשה העם למשמע הסקירה. ״וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן״ (במדבר יד, ב). הכול בגללכם! לו רק נתתם לנו להישאר במצרים! אנשים שמאשימים אחרים מצויים כבר בדרך אל חוסר האונים הנרכש. הם רואים את עצמם כחסרי כוח לשַנות. הם קורבנות סבילים של כוחות שמעבר לשליטתם.

קריאתו של סיפור המרגלים במשקפיים המושגיים של התרפיה הקוגניטיבית־התנהגותית מאפשרת לנו לראות את הרלוונטיות של הסיפור העתיק — לנו, כאן, עכשיו. קל מאוד ליפול לצורות אלו ואחרות של עיוות קוגניטיבי, והתוצאה עלולה להיות דיכאון וייאוש — מצבי תודעה מסוכנים המצריכים התערבות טיפולית או תרופתית מיידית.

בייחוד מרגש אותי המרשם הטיפולי שהתורה עצמה נותנת. כתבתי בהזדמנות אחרת כי לפרשיית המרגלים ולפרשיית ציצית, שתיהן בפרשת השבוע שלנו, משותפות שתי מילות מפתח: ״וּרְאִיתֶם״ (בפרשת המרגלים: יג, יח; בפרשת ציצית: טו, לט) והפועל ״לָתוּר״ להטיותיו (בפרשת המרגלים: פרק יג, פסוקים ב, טז, יז, כה, לב; בפרשת ציצית: טו, לט). בפרשת ציצית הן מופיעות באותו פסוק: ״וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה׳ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם״ (טו, לט).

שימו לב לסדרם התמוה של האיברים, העיניים והלב. אפשר היה לצפות שיהיה הפוך. הרי, כמאמר רש״י על הפסוק, ״העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות״: קודם רואים, ואז מרגישים. אך התורה הופכת את הסדר, ומטרימה את מה שעתידה לומר תורת הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי: שפעמים רבות הרגשות מעוותים את התפיסה. אנו חומדים משהו, במקרה של הציצית, או מפחדים ממשהו, במקרה של המרגלים — ואז רואים אותו, גם אם אינו קיים כלל. לכך מכוונים דבריו הידועים של הנשיא האמריקני רוזוולט בנאום ההשבעה לכהונתו הראשונה: ״יש לפחד רק מן הפחד עצמו — אימה עלומת שם, נטולת היגיון ונטולת הצדקה, המשתקת את המאמצים הדרושים כדי להפוך נסיגה להתקדמות״.¹תרגום: ויקיציטוט.

פתיל התכלת שבציצית נועד, לדברי חז״ל, להזכיר לנו את הים, את השמיים, ואת כיסא ה׳.²סוטה יז ע״א. התכלת ציינה בעולם העתיק מלוכה. הציצית עצמה היא אפוא צורה של תרפיה קוגניטיבית־התנהגותית. היא אומרת: אל תפחדו. ה׳ עימכם. אל תיכנעו לרגשות שלכם, שכן אתם בנים למשפחת מלוכה. אתם ילדיו של מלך העולם.

אל תיתנו לרגשות שליליים לסלף את תפיסת העולם שלכם. אינכם חגבים. המתנגדים לכם אינם ענקים. כדי לראות את העולם כפי שהוא, לא כפי שאתם פוחדים שהוא עלול להיות, תנו לאמונה להדוף את הפחד.