רעיונות משני חיים; קריאות חדשות בפרשת השבוע · בחקותי

בחוקותי
בחיפוש אחר ה״למה״

המשפט המצוטט ביותר של פרידריך ניטשה, אחד המשפטים המצוטטים ביותר בספרות ובהגות המודרניות בכלל, הוא הפתגם ״מי שיש לחייו לָמָה יוכל לשאת כמעט כל איך״.¹הניסוח המקורי אחר. מדובר בפתגם מס׳ 12 מתוך הפרק ״פתגמים וחיצים״ בספרו של ניטשה שקיעת האלילים. הנה הוא בתרגומו של ישראל אלדד: ״אם יש עמך ה׳למה?׳ של החיים, אתה משלים כמעט עם כל ׳איך?׳״ (בתוך הכרך שקיעת האלילים, ירושלים ותל אביב: שוקן, 1978, עמ׳ 52). מפיצו הגדול של פתגם זה הוא למרבה האירוניה ויקטור פראנקל, ניצול מחנה אושוויץ; על האנטישמיות של ניטשה ראו Robert C. Holub, Nietzsche׳s Jewish Problem, Princeton: Princeton University Press, 2016. לספר ישראלי בנושא זה, המציע הסתכלות אחרת על יחסו של ניטשה לאנטישמיות, ראו ירמיהו יובל, חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים, ירושלים ותל אביב: שוקן, 1996. אם יש לחיים משמעות, אם לחיינו שלנו יש תכלית, אם ישנה משימה המחכה שנגשים אותה, כי אז משהו בתוכנו נוסך בנו כוחות לעמוד בסבל ובאבל. הקריאה שקורא לנו העתיד עוזרת לנו להתגבר על כאב ההווה ועל טראומת העבר.

אירוני הוא כי דווקא ניטשה ראה במרב הבהירות שאובדן האמונה באלוהים יוביל למות המשמעות. הנה הדברים שהוא שם בפי האיש המטורף בספר המדע העליז:

אפס אינסופי. החלל הריק. עולם שאין בו אלוהים הוא, בסופו של דבר, עולם בלי ״למה״. יש בו אולי יופי, תפארת, גדולה ורחבות — אך לא משמעות.

הבחנה דומה, ומסקנה הפוכה, היו כמעט מאתיים שנה קודם לכן מנת חלקו של אחד המתמטיקאים המבריקים ביותר של המאה השבע־עשרה, בלז פסקל. ״הדומייה הנצחית של חללים אינסופיים אלה מבעיתה אותי״, כתב. בליל 23 בנובמבר 1654 חווה פסקל בן השלושים ואחת חוויה דתית ששינתה את חייו. את תיאורה כתב על פתק: ״אש. אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב, לא אלוהי הפילוסופים והמלומדים...״ והוא סיים בציטוט מתהלים קיט, טז: ״לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ״, והוסיף ״אמֵן״. את הפתק הזה תפר אל מעילו, שיהיו הדברים על לבבו בשוכבו ובקומו ובלכתו בדרך. ואת שארית חייו הקדיש לעיון באמונה באל.

אלוהי אברהם, יצחק ויעקב הוא האל המדבר אלינו, הקורא לנו, המקשיב לנו. החללים האינסופיים אינם דוממים. בהם ומעבר להם נשמע קול הדממה הדקה של אלוהים, והוא אשר נותן משמעות להיסטוריה ולחייו של כל יחיד. כפי שכתב ההיסטוריון הבריטי ג׳ון ה׳ פְּלַאם, ״נראה כי אצל היהודים הופיע הביטוי הראשון לרעיון כי בהיסטוריה האנושית מתחולל תהליך העתיד לעצב את עתידה״. אצל היהודים, אמר, ״העבר הוא יותר מאוסף של סיפורים״. הוא ״חלק בלתי נפרד מהייעוד; טמונה בו פרשנות של העתיד שהיא ודאית יותר, מוחלטת יותר וכוללת יותר ממה שמציעה כל התנבאות מסוג אחר, מקריאה בכוכבים עד שאלת אורַקל״.³J. H. Plumb, The Death of the Past, London: Pelican, 1973, pp. 56–57. היהודים היו הראשונים שמצאו משמעות בהיסטוריה. הם גילו את ה״למה״; ועל כן יכלו לשאת כמעט כל איך. היהדות היא הביטוי הקדום ביותר והעמוק ביותר להיותו של האדם חיה המחפשת משמעות ומוצאת אותה.

אלו הן מחשבות מודרניות יחסית. אך הן מצויות בלב פרשת בחוקותי על פי פרשנותו של הרמב״ם. הפרשה פותחת בברכות שיבואו על ראשם של בני ישראל אם ישמרו אמונים לייעודם ולבריתם עם הקב״ה. אחריהן מפורטות הקללות שיתגשמו אם יעשו את ההפך. רשימת הקללות ארוכה, מבהילה ואיומה, אף כי חתימתן בשמץ נחמה: ״וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם; כִּי אֲנִי ה׳ אֱ־לֹהֵיהֶם״ (ויקרא כו, מד). מה פשר הברכות והקללות?

מילת המפתח בקללות היא ״קֶרי״. היא מופיעה שבע פעמים בפרשה הזו, ולא בשום מקום אחר במקרא. הופעותיה כאן הן בנוסחאות כגון זו: ״וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי — וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם״ (פסוקים כז–כח). אך מובנה של המילה ״קרי״ אינו ברור. בין יתר המובנים שניתנו לה בפירושים ובתרגומים — מרדנות, עקשנות, אדישות, הקשיית הלב וסרבנות.

הרמב״ם,⁴משנה תורה, הלכות תעניות א, ג. לעומת זאת, מפרש את המילה על פי שורשה. קרי — כלומר במקרה. המסר של הפסוקים שציטטנו ודומיהם הוא, לשיטתו, זה: אם תתנהגו כאילו ההיסטוריה היא רק מקרה, ולא מעשה ידי ההשגחה, אלך אני ה׳ על פי השקפתכם ואמסור אתכם לידי המקרה. התוצאה תהיה שעם ישראל, שכאז כן עתה הוא עם קטן היושב בסביבה עוינת מאוד, יובס במלחמה, ארצו תהיה לשממה, והוא עצמו יהיה קרוב לאבדון.

קריאה מעניינת זו מזכירה לנו הבחנה שאנו שוכחים לפעמים: ההבחנה בין ענישה בידי שמיים לבין הסתלקות של ההשגחה, שהתורה מכנה ״הסתר פנים״.⁵ראו דברים לא, יח. כשאלוהים מעניש, הוא מעניש את האשם. אבל כשהוא מסתיר את פניו, גם החפים מחטא עלולים לסבול.

ה׳ מסתיר את פניו מהאדם כשהאדם מסתיר את פניו מה׳. כך מבין הרמב״ם את הפרשה, ולהבנה זו יש זיקה מפתיעה לאמירתו של ניטשה כי ״אלוהים מת״. כאשר פניו של אלוהים מוסתרות, נשאר רק ״אפס אינסופי״ ו״חלל ריק״. אך המת כאן, מי שחדל להיות, איננו אלוהים חלילה אלא האדם כחיה־המחפשת־משמעות. במקומו באה, כפי שניטשה ידע היטב, האדם כחיה־הרוצה־עוצמה. ומשם קצרה הדרך לניהיליזם ולברבריות.

להיות יהודי הוא להאמין שיש משמעות לחיינו הפרטיים ולהיסטוריה המשותפת שלנו. אלוהים נמצא גם כאשר איננו יכולים להרגיש אותו. הוא שומע אותנו גם כשאנו איננו שומעים אותו. זוהי הברכה. בברכה זו, ה׳ נתן לעַמו עוז לעמוד בכמה מן המכות האיומות ביותר שנפלו על עם מן העמים. ולנו, כיחידים, היא נותנת את העוז להתגבר על ״חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו״.⁶מן המונולוג ״להיות או לא להיות״ במחזהו של שייקספיר המלט, בתרגומו של אברהם שלונסקי. אם נאבד את האמונה, נאבד את העוז הזה. נישאר עזובים לידי המקרה. זוהי הקללה. המקרה הוא לא חבֵר; המקרה הוא עיוור. הקללה איננה עונש אלא תוצאה.

מכאן הרעיון משנה־החיים שבפרשתנו: חפשו משמעות — ותמצאו כוחות. החיים אינם מקרה. הם סיפור שאתם חלק ממנו, שאלה שאתם התשובה לה, שיחה נכנסת לסמארטפון של נשמתכם. כזה הוא הייעוד הלאומי שלנו, שלכל אחד ואחת מאיתנו יש בתוכו תפקיד ייחודי לו. מצאו אותו — וה״למה״ הזה יישא אתכם על פני כל ״איך״ כמעט. או בניסוחו של ג׳ורדן פיטרסון,

מכאן נגזר הכלל השביעי בתריסר ״הכללים לחיים״ שלו: בקשו את המשמעותי, לא את הדחוּף.

לכל דבר יש משמעות. לא תמיד היא אומרת ״זאת הסיבה לכך שקרה כך וכך״; לפעמים היא אומרת ״היות שכך וכך קרה, זה הדבר שאתם צריכים לעשות״. כשאנו מוצאים את ה״למה״, גם קללה יכולה להיות לברכה. ובלי ה״למה״, גם ברכה עלולה להיות לקללה. חפשו אפוא את ה״למה״, והשאר יבוא בעקבותיו: הכוחות והעוז, ההגשמה והשלום.