ויקהל
מֵעבר לָעצמי
מֵעבר לָעצמי
קריאה במקור
רעיונות משני חיים; קריאות חדשות בפרשת השבוע · ויקהל
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
בחנויות הספרים באזור מגוריי בלונדון, אגפים שלמים היו מוקדשים לספרים על דת. כיום אגפים אלה התכווצו — לעיתים עד כדי היעלמות. במקומם באו ספרי עזרה עצמית. יש בשינוי הזה משהו עמוק, אבל גם משהו מביך למדי.
החברות החילוניות במערב מצאו אל חדש. אין זה אחד מן האלים הרבים של העת העתיקה. גם אין זה האל האחד של המונותיאיזם. האל הזה אפילו איננו אחד משלוש חלופות הדת שחלמה עליהן המאה התשע־עשרה: הלאומיות, הגזענות והמרקסיזם. לא ולא ולא: אלוהי זמננו הוא העצמי.
בשנת 2017 קראתי על תסמונת רפואית חדשה שנקראת ״סֶלְפִיטִיס״.1The Telegraph (London), December 15, 2017. המונח נטבע ב־2014 כבדיחה, כדי לתאר אנשים המרגישים ממש אילוץ לצלם תמונות סלפי ולהעלותן לרשתות החברתיות. כעבור שלוש שנים, חוקרים בנוטינגהם ובהודו מצאו ראיות לכך שמדובר בהפרעה של ממש. בעלי התסמונת הטיפוסיים הם, לדברי החוקרים, ״רודפי תשומת לב, תכופות חסרי ביטחון עצמי״, המקווים ״להעצים את מיצובם החברתי״.
העצמי, הסֶלְף, כובש כיום תחום אחר תחום בחיינו. הפוליטיקה מתארגנת סביב סוגיית זכויות הפרט, ומעל כולן זכות הבחירה. המוסר הרוֹוח עניינוֹ הזכות לעשות כרצונך כל עוד אינך פוגע באחרים. פעם פנו הבריות לאנשי דת בחיפושן אחר הטוב, הקדוש והנשגב. כיום, עוד ועוד אנשים משלמים למאמנים אישיים כדי שיעזרו להם לממש את היעדים וההעדפות שלהם, ובפרט כדי להשיג את הגביע הקדוש: ההערכה העצמית.
בני דור ה־Y, ילידי שנות השמונים והתשעים, פונים פחות אל האמונה בדבר־מה שמעבר להם עצמם, ויותר אל ספרים, מאמנים וגורואים המלמדים אותנו איך לעזור לעצמנו. הדת החדשה אומרת לנו שבכוחנו להשיג כל מה שנרצה אם נדע את ״הסוד״. אנחנו יכולים ״להעיר את הענק שבפנים״, ״לרכוש ידידים והשפעה״, ״לחשוב ולהתעשר״, ״להרגיש את הפחד ובכל זאת לעשות״, ולשנות את חיינו בעזרת ״סוד הקסם היפני״ המלמדנו ״איך להיפטר מהבלגן בבית לתמיד, ולהיות מאושרים יותר״. אנחנו יכולים ללמוד ״לאהוב את עצמנו כאילו חיינו תלויים בכך״.2כל אלה שמות ספרי עזרה עצמית, שרובם הופיעו בשנים האחרונות. למעט האחרון, ספרו של Kamal Ravikant, Love Yourself Like Your Life Depends on It (CreateSpace, 2012), כולם הופיעו גם בעברית.
מבחינה מסוימת, אין בכך כל בעיה וגם לא חידוש. אלו הן המקבילות בנות המאות העשרים והעשרים ואחת למה שנקרא ״ספרות החוכמה״: מדריכים לחיים שכתבו אנשים בעלי ניסיון, הארה והיגיון פשוט. האמת היא שהטרנד העכשווי בספרי העזרה העצמית הוא לשוב אל כותבי החוכמה מיוון ורומא העתיקות, ובייחוד אל הסטואיקנים: סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אאורליוס. אלא שאנשים נוטים לשכוח שהסטואיות הופיעה ביוון וברומא כאשר שתי התרבויות הגדולות הללו עברו את שיאן. אנשים איבדו אמונה באלים הישנים, וטרם מצאו חדשים. הסטואיות היא מתכון עילאי למציאת שלווה כשהעולם מתמוטט. והיא ממוקדת־עצמי מאין כמוה.3ראו Thomas Joiner, ״Mindfulness would be good for you. If it weren׳t so selfish״, Washington Post, August 25, 2017.
וכאן מונחת הבעיה, בעייתו של עולם העזרה העצמית. כי במציאות, הדברים המשנים באמת את חייו של אדם באים כמעט תמיד מבחוץ. הגמרא מספרת על רבי יוחנן, מן האמוראים המוקדמים, שהיו לו כוחות ריפוי. הוא היה מבקר חולים, ומרפא אותם על ידי סמיכת ידיו על ראש החולה. כאשר הוא עצמו חלה פעם, ביקש שיבוא רב אחר, רבי חנינא, וירפא אותו באותו אופן. מדוע, שואלת הגמרא, לא ריפא רבי יוחנן את עצמו? והיא עונה: ״אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים״. כדי לסובב את המפתח הנועל אותנו, אנו זקוקים לאדם אחר.4ברכות ה ע״ב.
זהו הדבר החסר בדת העצמי החדשה. מוזר הדבר: דווקא בעידן המהלל את דרווין היא מתעלמת מהאמיתה הבולטת ביותר של הדרוויניזם — שהמייחד את בני האדם הוא היותם בעל חיים חברתי מאוד. אריסטו ידע זאת. ידע זאת גם הרמב״ם. התורה אומרת זאת בבירור, ממש בתחילתו של סיפור האנושות: ״לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ״ (בראשית ב, יח). אושר, פשר, מימוש, ברכה, כל אותן מתנות של חיים הנחיים היטב, אינם מזומנים לנו בעצמי שלנו — לפחות לא אצל רובנו המכריע — אלא מעבר לעצמי: במערכות יחסים, במשפחות ובקהילות.
משום כך, הדבר הראשון שמשה עשה אחרי שהותו הממושכת במרומי הר סיני, והצלחתו להמציא מאת ה׳ מחילה לעם אחרי חטא העגל, היה להקהיל אותם: לשוב ולעשותם לקהילה. ״ויקהל״.
הוא עשה זאת, כפי שפרשתנו מספרת בהרחבה, בשתי דרכים. האחת הייתה תחילת בנייתו של המשכן. הדרך הטובה ביותר ליצור קהילה היא לגרום לקבוצת אנשים לבנות דבר־מה ביחד. אם אי פעם השתתפתם עם אחרים בהבאת מיזם חדשני לידי בשלות, אתם ודאי מכירים את החדווה הבאה עם ההתקשרות שבעבודה בצוותא. את זאת חוו בני ישראל כאשר תרמו כולם לבניית המשכן. בכל סיפורי התורה המתרחשים בשנות הנדודים במדבר, זהו הרצף הארוך ביותר שאין בו תלונות ומרי.
הדרך האחרת, המופיעה בפרשתנו עוד לפני בניית המשכן, היא השבת. שבת היא נוגדן לסלפיטיס. ביום הזה אנחנו מניחים בצד את כל מפעלותינו האישיים, את העבודה ואת הפרנסה, את ההוצאות ואת מרוץ החיים, ומתענגים יחדיו על הדברים שעניינם אינו ״אני״ אלא ״אנחנו״: משפחה, קהילה, בית כנסת, תפילה ולימוד משותפים, וסעודות וזמירות בצוותא.
היהדות היא דת חברתית מאוד. ההיקהלוּת, היות־קהילה, נמצאת בליבה. את התפילות הקדושות ביותר אי אפשר לומר בלי קהילה. בימים הנוראים אנו מתוודים יחד, בפומבי, ״על חטא שחטאנו״, לא ״שחטאתי״. כשאנו מתפללים על החולים אנו מונים אותם ״בתוך שאר חולי ישראל״, וכשאנו מנחמים אבלים אנו מוסיפים עליהם את ״כל שאר אבלי ציון וירושלים״. הרמב״ם כתב על ״הפורש מדרכי ציבור״ כי
אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן [מעם ישראל] — אין לו חלק לעולם הבא.5משנה תורה, הלכות תשובה ג, יא.
אם כן, היות יהודי איננו רק עניין של אמונה או של התנהגות, אלא גם עניין של השתייכות. מרטין בובר כתב ספר מפורסם על רוחניות ושמו אני ואתה. הייתה לו השפעה עצומה על תיאולוגים נוצרים — והשפעה פחותה מאוד על הוגים דתיים יהודים. הסיבה לכך ברורה. הציר העיקרי ביהדות איננו אני־ואתה אלא אנחנו־ואתה.
היא בנויה על גוף ראשון רבים, על היחד. אנחנו יודעים ידיעה מושלמת שאיננו מושלמים; שלכולנו חסר משהו. אפילו משה רבנו נזקק לאהרן ולמרים שישלימו אותו. לכן כל ״דבר שבקדושה״ טעון מניין אנשים:6ברכות כא ע״א. את החוסרים של כל אחד ואחד אנו מקווים להשלים כציבור. ״כולנו״ מכיל יותר מ״כל אחד מאיתנו״.
סכנה חמורה של שכחה רובצת כיום לפתחו של עניין זה, בייחוד לנוכח תפוצת הסמארטפונים והרשתות החברתיות. מצטברות במהירות ראיות לכך שמערכות יחסים וירטואליות אינן דומות ליחסי פנים אל פנים, ושקהלים יצירי־מדיה שונים לחלוטין מקהילות. כפי שכתבה סוזן פינקר בספרה אפקט הכפר, ״בכוחן של הרשתות הדיגיטליות ותקשורת המסכים לגרום לעולם להיראות קטן יותר; אך בכל הנוגע לתמורות משנות־חיים, אין מתחרה לקשר פנים אל פנים״.7Susan Pinker, The Village Effect: Why Face–to-Face Contact Matters, London: Atlantic Books, 2015, p. 8. היא, וכותבים אחרים כמותה,8ראו גם Matthew Lieberman, Social: Why Our Brains Are Wired to Connect, Portland: Broadway Books, 2014; John Cacioppo and William Patrick, Loneliness: Human Nature and the Need for Social Connection, New York: Norton, 2009. מצביעים על מצבור נתונים המלמדים כי השתייכות לקהילה תורמת לבריאות, לאושר, ולהתמודדות מוצלחת עם אתגרי החיים.
לעזרה העצמית יש גבולות צרים. אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. העצמי אינו יכול לרפא את תחלואיו. אנו זקוקים לנוכחותם של אחרים כדי להירפא, לצמוח, לצלוח זמנים קשים, ולהזכיר לנו מהי האחריות שלנו כאשר הזולת נמצא במצוקה. זהו אפוא הרעיון משנה־החיים שלנו: האושר טמון מעבר לעצמי — בחוזק מערכות היחסים שלנו, בהתחברותנו לקהילה, ובמה שאנו נותנים לאחרים ואחרים נותנים לנו.
רעיון משנה־חיים 22:
האושר טמון מעבר לעצמי — בחוזק מערכות היחסים שלנו, בהתחברותנו לקהילה, ובמה שאנו נותנים לאחרים ואחרים נותנים לנו.
האושר טמון מעבר לעצמי — בחוזק מערכות היחסים שלנו, בהתחברותנו לקהילה, ובמה שאנו נותנים לאחרים ואחרים נותנים לנו.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Rayonot Meshnei Chaim, trans. by Tsur Ehrlich, Maggid Books, 2021
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://korenpub.co.il/products/%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 19 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: 75b6d29b0ace865b725d026dd0e2ebda9eb18da9024b7abad0ceff8522967b2e