הרחב דבר על שמות · פרק 17

והנה לא ראינו שנהג כן משה במלחמת סיחון ועוג אף שהיו גבורים מעמלק. כי באמת משה לבדו במקום שבעים וחד קאי כדאיתא בסנהדרין דט״ז ב׳. ומכש״כ לענין תפלה לפני ה׳. אבל בזה המקום שהי׳ צורך השעה להיות מלחמה טבעית. ע״כ עשה משה כמו שכל ישראל ינהגו לדורות. ואפילו בשעה שבטוחים שיתגברו במלחמה ההכרח להתפלל כמש״כ לעיל י״ד ט״ו. ובס׳ דברים ל״ג ז׳. ובדברינו יתיישב הא דתנן בר״ה פ״ג. והי׳ כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין כו׳. ולא הי׳ קשה לחז״ל כח ידיו של משה לעשות גדולות ונוראות אלא במקום הזה. שהשתדל משה להלחם בדרך הטבע. ומכש״כ למש״כ לעיל י״ד ט״ו דלעת שהצורך לשמש בכח נס נגלה הי׳ מסוגל המטה. ולא ידיו של משה לבדו. וכאן הרים משה ידיו מש״ה יפה העלו חז״ל דבאמת לא עשו ידיו מאומה כ״א שהעיר את לב ישראל לאביהם שבשמים:

וחז״ל גלו את הלוט ע״ד זה. ואמרו בב״ר פנ״ג אמר הקב״ה בעל פקדון אני שרה הפקידה אצלי מצות ומע״ט כתיב וה׳ פקד את שרה עמלק הפקיד אצלי חבילות של קוצים כתיב פקד פקדתי אם אשר עשה עמלק וגו׳. והוא פלא ומה ענין שרה לעמלק. וכי אין לנו צדיק ורשע אלא שרה ועמלק. אלא משום דשניהם מקבילים זה כנגד זה. דשרה היתה מתחזקת בבטחון בה׳ ביותר גם מא״א כידוע הלשון שהיתה אומרת לו את בהבטחה ואני באמונה. וכמש״כ ריש פ׳ חיי. ועמלק להפך לבד שלא הי׳ עובד ה׳ עוד הי׳ מפקיד חבילה של קוצים לעכב הליכות ההשגחה שלא תהא סלולה. ומסר נפשו ע״ז. בזה הי׳ מכונה בשם ראשית גוים. שהוא הראש לראות טובתן של אוה״ע לפי דעתם: