ואיש כי יאכל קדש תרומה נראה דפרישנא כן כי היכי דלא תיסק אדעתין דדווקא בקדשים חייב עליהם חומש דאית בהו כרת אבל תרומה דלית בה כרת אימא לא קמ"ל. וקרא זה מדבר בקדשים ואע"ג דכתי' קרא אחרינא בפרש' ויקרא ואת אשר חטא מן הקדש ישלם הוה אמינא התם מיירי בהנאה והכא מיירי באכילה ואי קשיא לך אם על ההנאה חייב על האכילה לא כל שכן י"ל דאי לא הוה כתי' רק קרא דויקרא דמשתעי סתמא את אשר חטא מן הקדש ישלם הוה אמינא זו היא אכילה אבל על ההנאה לא לחייב וכדדרשינן לעיל גבי תושב כהן ושכיר לכך כתב הוה אמינא דצריכי תרי קראי חד לחייב לחומש על האכילה בפירוש וחד על ההנאה ותרוייהו בקדשים משום שחייבים עליהם כרת אבל על התרומה שאינה בכרת אלא במיתה בלבד אימא לא לחייב עליה חומש לכך פירשינן כי יאכל קדש תרומה שהרי כל הענין דבר בה:
קריאה במקור
ברטנורא על התורה · ויקרא · פרק 22 · פסוק 14
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Rabotenu Ba'ale ha-Tosafot, Warsaw, 1876
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001850806
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 831d16917074fc62c3763527da0308f7c404766bf293c0dab19c75fc8e4de0e5