ברטנורא על התורה · שמות · פרק 21 · פסוק 3

אם בגפו מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית קשה איך מוכיח מקרא זה שאם לא היה נשוי אין רבו מוסר לו שפחה כנענית י"ל לפי שמקרא זה יתר הוא דמאי קמ"ל אם בגפו יבא בגפו יצא פשיטא שלא יוציא עמו כל אשר לאדוניו אלא שבא להשמיענו בגפו יצא שלא ימסור לו שפחה כנענית ויש לתת טעם למה אם היה נשוי אשה רבו מוסר לו שפחה כנענית ואי לאו לאו. וי"ל שהקפידה תורה שלא ישים אדם מישראל אהבת נעוריו באשה כנעני' לכך אם לא היה נשוי אין למסור לו שפחה כנענית אנל אם היה נשוי שכבר לקח לו הישראלית לאשת נעורים רבו מוסר לו. ועוד טעם אחר שאולי האשה הישראלית אשר לו היא הסתה אותו לחטא ולגנוב את אחרים כד"א האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה. והרי הפרשה מדברת במכרוהו ב"ד בגנבתו ואחר שהיא גרמה לו לחטא ענשה הכתו' והכניס צרתה לביתה כי רבו מוסר לו שפחה ועו' טעם אחר שאם היה נשוי בתחלה שהורגל בבעילה רבו מוסר לו שפחה שאין זו מלאכה זרה אצלו שהרי הורגל בה אבל אם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה שהרי מלאכה זו זרה אצלו שלא הורגל בה מקודם. ועוד טעם אחר שהואיל והאשה וילדיה תהיה לאדוניה יקשה בעיניו מאד להניח כחו וראשית אונו שם בבית אדוניו ולכך אם לא היה נשוי אשה מתחלה אין יכול רבו למסור לו שפחה כנענית:

אם בעל אשה הוא קשה מאי קמ"ל רש"י באמרו ישראלית פשיטא שאינו נשוי כנענית בטרם יבא אל בית אדוניו י"ל דהכי קאמ' אם בעל אשה הוא וודאי בישראלית מדבר שהרי אינו יכול לדבר באשה אחרת ואעפ"כ כתו' ויאצה אשתו עמו דמשמע שהיא בבית אדוניו. וכי מי הכניסה שתצא אלא להודיענו שרבו חייב במזונות אשתו ובניו ולא הוצרך רש"י לפרש אשה ישראלית היא אלא כדי לחזק את התימה ולומ' אעפ"י שבישראל מדבר אעפ"כ ויצאה עמו. ומהר"ר כתב נראה דרש"י בא לומ' שאם היה נשוי שפחה או נתינה או אחת מאותן שהן אסורות לו כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט אין האדון חייב במזונותיה דכתי' ויצאה עמו הך דקרינן ביה עמו לאפוקי הך דלא קרינן ביה עמו דבעמוד והוצא קאי שאין רבו חייב במזונותיה ולכך אמ' רש"י ישראלית היא:

ויצאה אשתו עמו מגיד שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו קשה בשלמא אשתו דכתי' כאן ויצאה אשתו עמו אלא בניו מנא ליה. י"ל מדכתי' התם בפרשה כי ימוך אחיך דמיירי במוכר עצמו מפני דוחקו. ויצא מעמך הוא ובניו עמו וכתי' הכא ויצאה אשתו עמו וילפינן ג"ש עמו עמו ליתן האמור של זה בזה ובין במוכר עצמו ובין במכרוהו ב"ד בגנבתו הקונה אותו חייב במזונות אשתו ובניו: