מלבי"ם על דברים · פרק 21 · פסוק 16

[כד] והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו. כבר בארתי בהתו"ה פרשת צו (סי' מ') באורך, שדרך הלשון לציין קשור הזמן ע"י הב' הנלוה אל המקור או ע"י מלת בעת, וכ"מ שציין ע"י מלת ביום יכוין שיהיה באותו יום או ביום ולא בלילה, וע"כ אמרו (ב"ב דף קיג, סנהדרין דף לד) אין מפילים נחלות בלילה ועי' פי' בגמ' שם, ובמ"ש את אשר יהיה לו והיל"ל את אשר לו מלמד שינחיל גם אשר יהיה לו בעתיד כי הבן נוטל בראוי כבמוחזק משא"כ הבכור נוטל בכל אשר ימצא לו, שכבר נמצא לא אשר יהיה כמו שיתבאר (בסי' כ"ט):

[כה] לא יוכל לבכר. חז"ל הבדילו פה בין האזהרה סתמית לא יבכר ובין האזהרה המצוינת במלת לא יוכל, שזה מציין שאין ביכלתו כלל על הדבר הזה ואם עשה אינו כלום. והנה יפלא שזה ניחא לאביי דס"ל דכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד מהני, אבל לרבא דס"ל לא מהני למה כתב לא יוכל הלא גם אם יכתוב לא יבכר נדע דלא מהני, מזה מוכרח שיטת הרמב"ם שס"ל שזה אינו לאו כמ"ש במצוה רמ"ח שהוא רק משפט ממשפטי הירושות והרמב"ן בסוף השגותיו למל"ת כתב ששכח הרמב"ם מצות ל"ת של לא יוכל לבכר, ולפ"ז י"ל ראיה מכאן שאינו אזהרה רק משפט ממשפטי הירושה ללמד שאם בכרו אינו מבוכר:

[כו] על פני בן השנואה. מל' על פני מלמד משיצא ראשו ורובו היינו רוב ראשו, ועי' בבכורות (דף מז) ובשו"ת ח"ס חלק ב' של אה"ע ס"ס קמז) ואכמ"ל, ומ"ש על בן השנואה ר"ל וכ"ש שלא יבכר על בן האהובה הבכור: