מלבי"ם על דברים · פרק 18 · פסוק 21

[עא] וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה', הרי"א והר"ן בדרשותיו הרבו להתפלא מדוע לא שאל איכה נדע את הדבר אשר דברו ה', דהא באו בפרשה שני משפטים, הא' באמרו והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו וע"ז צריך אות שנדע שדברו ה' כדי שהממרה יתחייב, והשני שהנביא שיזיד לדבר דבר אשר לא צויתיו ומת הנביא ההוא וע"ז צריך אות שנדע שלא דברו ה', ומדוע לא הזכיר הצד השני, ופי' הרי"א, שעקר הבחינה צריך כשעמדו שני נביאים שמכחישים זה את זה בנבואתם, ומפני הסתירה שיש ביניהם יצטרך הבחינה כי ידעינן בבירור שיש דבור אחד שלא דברו ה' ונצטרך לדעת את הדבר אשר לא דברו ה' כדי שנדע מי הוא הנביא שקר כדי להמיתו עי"ש, ומשמע שזה דעת הספרי ומציין שכבר ראה שיקרה כן בעתיד שיהיו שני נביאים מכחישים זה את זה, וז"ש עתידים אתם לומר, והוא על פי מה שבארתי (ויקרא סי' יב) שיש הבדל בין מלת כי ובין מלת אם, שמלת אם מציין את הספק וכפ"ז היה ראוי לומר פה מלת אם, ואם תאמר, ומבואר שמדבר על צד הודאי שעתידים אתם לומר, וזה היה בימי ירמיה שהיו שני נביאים מכחישים זה את זה. ואז בודאי תאמרו למי אשמע, תלמוד לומר אשר ידבר, ולא יהיה הדבר, אז תדע שהוא הדבר אשר לא דברו ה', וממילא מבואר שאיזה הדבר אשד דברו המקום הוא, זה שהוא אומר, ר"ל מה שאומר הנביא השני, וע"כ לא הזכיר הצד האחר שנשמע ממילא אחר שהוכחש המנגד אין מנגד לנבואתו ואין צריך בחינה על נבואתו אחר שלא נבא לעקור דבר מן התורה בהוראת שעה ואין מתנגד לו, לא יצא מגדר נביא אמת: