מלבי"ם על דברים · פרק 22 · פסוק 1

[מב] לא תראה את שור אחיך. ובפ' משפטים כי תפגע שור אויבך, והראיה הוא מרחוק והפגיעה הוא שפגע בו ממש, ותפסינן דבר ממוצע אם פגע בקרוב רס"ו אמות, ומאמר זה כולו במכלתא משפטים (סי' רי"ש) ושם בארתיו בפרטות עיי"ש והמוקף שייך אח"כ ומחקו הגר"א מפה:

[מג] שור אחיך. ובפ' משפטים אמר שור אויבך, ויש שם דעות במכלתא שר' יאשי' אומר שהוא עובד גלולים שמותר לשנאותו וי"א ישראל עבריין, ור' נתן אומר שם שמה שאמר שם אויבך הוא עצמו מ"ש פה אחיך, רק הוא אויב לו שלא כדין רק היצר הטיל איבה בינו לחברו ע"י שהכה את בנו או שעשה עמו מריבה, וזה דעת הספרי:

[מד] או את שיו נדחים. ושם אומר כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה שהוא חוץ לתחום כמש"ש בסי' ר"ג ופה מדבר שהם בתוך התחום רק שנדחו ממקומם והסימן לזה אם החמור כליו הפוכים וכמ"ש במשנה ב"מ (דף למ"ד ע"ב) ובגמ' (דף לא) מפרש לה:

[מח] והתעלמת מהם. כבר בארתי בהתו"ה משפטים (סי' רז) שבמש"ש וחדלת מעזוב לו ופה אמר והתעלמת מהם נתקשו המפרשי' עיי"ש, ומזה הכריחו חז"ל שיש מציאות שיוכל לחדול ולהתעלם ועפ"ז אמר שמא תרצה להתעלם תמיד זה לא תעשה, ושם באר מ"ש וחדלת מעזוב לו שיצויר שיוכל לחדול בחמור של כותי, ופה באר מ"ש והתעלמת כי יצויר שיוכל להתעלם בכהן והיא בבה"ק ובזקן ואינה לפי כבודו, ועי' בב"מ (דף ל) שעקר צריך לזקן ואינה לפי כבודו:

[מו] השב תשיבם לאחיך. מה שכפל המקור על הפעל מורה שישיב אפי' כ"פ כמ"ש באילת השחר (כלל לח). ומ"ש לאחיך היינו שאין די אם משיב למקום שראוה אחרים שאז עדיין היא באחריותו עד שיכניסנה לרשותו במקום המשתמר שעז"א לאחיך, וכמ"ש בב"ק (דף נז) וא"צ שישיב לידו דוקא שהמקור הנלוה אל הפעל מציין ג"כ כל השבה שיהי' כמ"ש בהתו"ה בא (סי' מב) ומשפטים (סי' קעט):