אבן עזרא על שמות · פרק 27 · פסוק 20

ואתה תצוה. אזכיר בתחלה טעם לדבק הפרשה כי כאשר השלים לספר כל כלי הקדש והפרוכת והמשכן והאהל והמכסה. ומזבח העולה והחצר והמסך. החל לפרש משרתי המשכן. ומה היא עבודתם בעצמם אין זר אתם. והחל שיעלו נרות בשמן זית לא בשמן זר. ואלה המשרתים ראויים להיות נכרים ונבדלים במשפחותם גם במלבושיהם. והזכיר הכתוב זה אחר זה. ואחר כן הזכיר שהם חייבים ללמד שבעת ימי המלואים שילמדם משה וירגילם. ואחר כן ישרתו ויעלו עולות התמיד על מזבח העולה לא על מזבח הזהב. רק שיקטירו עליו ויכפרו על קרנותיו אחת בשנה:

וטעם ואתה תצוה. שהיא מצוה עולמית על הצבור לתת תמיד שמן זית להעלות נר תמיד. ואל תשתומם בעבור השמן שהביאו הנשיאים. כי הוא היה שמן המשחה. רק שמן למאור חיוב הצבור. ויש מנהג במקומות ששם זיתים שיבחרו הזית הזך. והטעם הגרגרים שאין בהם עפוש או שלא נאכלה קצתם וממנו יעשו שמן למאכל המלכים. ע"כ הזכיר הכתוב זך לפני כתית:

למאור. לצורך האור בלילה:

להעלות. להדליק הנרות. ועל מנורת שלמה כתוב לבערם כמשפט:

וטעם תמיד. כל לילה ולילה. ויש מלת תמיד קשה מזאת. והיה על מצחו תמיד. כאשר הושם המצנפת על ראשו לעולם ישימו עליה ציץ הקדש: