יעקב המשיך בדרכו והלך אל ארץ בני קדם, אנשי המזרח.
וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם׃בראשית · פרק כט׳
רחל, לאה ושנות העבודה
המפגש ליד הבאר מוביל לאהבה ולעבודה ממושכת. מרמת לבן יוצרת בית שיש בו כמיהה, פערים וארבע לידות ראשונות.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
ליד הבאר
רחל ויעקב
הוא ראה באר בשדה ולידה שלושה עדרי צאן רובצים. מן הבאר הזאת היו משקים את העדרים, ואבן גדולה כיסתה את פתח הבאר.
וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר׃כשכל העדרים היו נאספים שם, היו גוללים את האבן מפתח הבאר, משקים את הצאן ומחזירים את האבן למקומה.
וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כָל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלֲל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ׃על המילים
הפסוק מתאר את הנוהג במקום, לפני המשך האירוע.
יעקב שאל את הרועים: ״אחיי, מאין אתם?״ הם ענו: ״אנחנו מחרן״.
וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ׃הוא שאל: ״אתם מכירים את לבן בן נחור?״ הם ענו: ״מכירים״.
וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָחֹ֑ור וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ׃על המילים
״בן״ יכול לציין גם נכד או צאצא. לבן הוא בן בתואל ונכד נחור.
הוא שאל: ״מה שלומו?״ הם ענו: ״שלומו טוב. הנה רחל בתו באה עם הצאן״.
וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁלֹ֣ום לֹ֑ו וַיֹּאמְר֣וּ שָׁלֹ֔ום וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתֹּ֔ו בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן׃יעקב אמר: ״הרי עוד נותר זמן רב ביום, ועוד לא הגיע הזמן לאסוף את המקנה. השקו את הצאן וצאו לרעות״.
וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עֹוד֙ הַיֹּ֣ום גָּדֹ֔ול לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ׃על המילים
״עוד היום גדול״: עוד נותר זמן רב עד סופו.
הם אמרו: ״לא נוכל, עד שכל העדרים ייאספו ויגללו את האבן מפתח הבאר. אז נשקה את הצאן״.
וַיֹּאמְרוּ֮ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כָּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלֲלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן׃בעודו מדבר איתם, הגיעה רחל עם הצאן של אביה, כי היא הייתה רועה.
עֹודֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל ׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא׃כשראה יעקב את רחל בת לבן אחי אימו ואת צאן לבן אחי אימו, ניגש וגלל את האבן מפתח הבאר והשקה את צאן לבן אחי אימו.
וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמֹּ֔ו וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמֹּ֑ו וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֹּֽו׃על המילים
החזרה המשולשת על הקרבה המשפחתית נשמרת.
יעקב נישק את רחל, הרים את קולו ובכה.
וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלֹ֖ו וַיֵּֽבְךְּ׃על המילים
המקרא אינו מפרש כאן את סיבת הבכי.
יעקב סיפר לרחל שהוא קרוב משפחה של אביה ובן רבקה. היא רצה וסיפרה לאביה.
וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ׃על המילים
״אחי אביה״: בן משפחת אביה; יעקב הוא אחיינו של לבן, ולא אחיו ממש.
בבית לבן
קרבה והסכם עבודה
כשלבן שמע על יעקב בן אחותו, רץ לקראתו, חיבק ונישק אותו והביא אותו לביתו. יעקב סיפר ללבן את כל הדברים האלה.
וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע ׀ יַעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹתֹ֗ו וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתֹו֙ וַיְחַבֶּק־לֹו֙ וַיְנַשֶּׁק־לֹ֔ו וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּיתֹ֑ו וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃על המילים
הפסוק אינו מפרט את תוכן הסיפור; אין להוסיף כאן מעצמנו אירועים בדרך.
לבן אמר לו: ״אכן, אתה עצמי ובשרי, בן משפחתי״. יעקב נשאר איתו חודש ימים.
וַיֹּ֤אמֶר לֹו֙ לָבָ֔ן אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה וַיֵּ֥שֶׁב עִמֹּ֖ו חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃לבן אמר ליעקב: ״האם מפני שאתה קרוב שלי תעבוד אצלי בחינם? אמור לי מה יהיה שכרך״.
וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב הֲכִי־אָחִ֣י אַ֔תָּה וַעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ׃ללבן היו שתי בנות. שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל.
וּלְלָבָ֖ן שְׁתֵּ֣י בָנֹ֑ות שֵׁ֤ם הַגְּדֹלָה֙ לֵאָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה רָחֵֽל׃עיניה של לאה היו רכות, ורחל הייתה יפה במבנה גופה ובמראה פניה.
וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכֹּ֑ות וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה׃על המילים
״רכות״ עשוי לציין עדינות או חולשה; אין הצדקה להפוך זאת לקביעה שלאה הייתה מכוערת. פירוש העיניים שבכו מופיע בלימוד.
יעקב אהב את רחל ואמר: ״אעבוד אצלך שבע שנים תמורת רחל בתך הקטנה״.
וַיֶּאֱהַ֥ב יַעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבָדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה׃לבן אמר: ״מוטב לי לתת אותה לך מאשר לאיש אחר. הישאר איתי״.
וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֗ן טֹ֚וב תִּתִּ֣י אֹתָ֣הּ לָ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֹתָ֖הּ לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר שְׁבָ֖ה עִמָּדִֽי׃יעקב עבד שבע שנים למען רחל. מרוב אהבתו אליה הן נראו לו כימים אחדים.
וַיַּעֲבֹ֧ד יַעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַהֲבָתֹ֖ו אֹתָֽהּ׃ליל החתונה
לאה ורחל
יעקב אמר ללבן: ״תן לי את אשתי, כי השלמתי את ימי עבודתי, ואבוא אליה״.
וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב אֶל־לָבָן֙ הָבָ֣ה אֶת־אִשְׁתִּ֔י כִּ֥י מָלְא֖וּ יָמָ֑י וְאָבֹ֖ואָה אֵלֶֽיהָ׃על המילים
״אבוא אליה״: אחיה איתה כבעל ואישה, לרבות קיום יחסים.
לבן אסף את כל אנשי המקום וערך סעודה.
וַיֶּאֱסֹ֥ף לָבָ֛ן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁ֥י הַמָּקֹ֖ום וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּֽה׃בערב לקח לבן את לאה בתו והביא אותה אל יעקב, ויעקב שכב איתה.
וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַיִּקַּח֙ אֶת־לֵאָ֣ה בִתֹּ֔ו וַיָּבֵ֥א אֹתָ֖הּ אֵלָ֑יו וַיָּבֹ֖א אֵלֶֽיהָ׃לבן נתן את זלפה שפחתו ללאה בתו, להיות לה לשפחה.
וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לָ֔הּ אֶת־זִלְפָּ֖ה שִׁפְחָתֹ֑ו לְלֵאָ֥ה בִתֹּ֖ו שִׁפְחָֽה׃בבוקר התברר שזו לאה. יעקב אמר ללבן: ״מה עשית לי? הרי עבדתי אצלך למען רחל! למה רימית אותי?״
וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי׃על המילים
המקרא אינו מתאר כיצד נמנע הזיהוי במהלך הלילה; סיפור הסימנים הוא הרחבה מדרשית.
לבן אמר: ״במקומנו לא נוהגים להשיא את הצעירה לפני הבכורה.
וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקֹומֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה׃על המילים
זהו הסברו של לבן לאחר המעשה; אין זו הצדקה שמוסר המספר.
סיים את שבוע החתונה של לאה, וניתן לך גם את רחל תמורת עוד שבע שנות עבודה אצלי״.
מַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וְנִתְּנָ֨ה לְךָ֜ גַּם־אֶת־זֹ֗את בַּעֲבֹדָה֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲבֹ֣ד עִמָּדִ֔י עֹ֖וד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֹֽות׃על המילים
״מלא שבוע זאת״ הוא שבוע ימי החתונה, לא שבע שנות עבודה נוספות לפני הנישואים לרחל.
יעקב עשה כך והשלים את שבוע החתונה. לבן נתן לו גם את רחל בתו לאישה.
וַיַּ֤עַשׂ יַעֲקֹב֙ כֵּ֔ן וַיְמַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וַיִּתֶּן־לֹ֛ו אֶת־רָחֵ֥ל בִּתֹּ֖ו לֹ֥ו לְאִשָּֽׁה׃לבן נתן לרחל בתו את בלהה שפחתו, להיות לה לשפחה.
וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לְרָחֵ֣ל בִּתֹּ֔ו אֶת־בִּלְהָ֖ה שִׁפְחָתֹ֑ו לָ֖הּ לְשִׁפְחָֽה׃יעקב שכב גם עם רחל, ואהב אותה יותר מלאה. הוא עבד אצל לבן עוד שבע שנים.
וַיָּבֹא֙ גַּ֣ם אֶל־רָחֵ֔ל וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּעֲבֹ֣ד עִמֹּ֔ו עֹ֖וד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֹֽות׃קולה של לאה
ארבעה בנים
ה׳ ראה שלאה שנואה, ואפשר לה ללדת; רחל הייתה עקרה.
וַיַּ֤רְא יְהוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה׃על המילים
המילה הקשה ״שנואה״ נשמרת. יש המפרשים אותה כאן כפחות אהובה, לאור הפסוק הקודם; אין בכך למחוק את מצוקתה.
לאה הרתה וילדה בן וקראה לו ראובן. היא אמרה: ״ה׳ ראה את סבלי; עכשיו בעלי יאהב אותי״.
וַתַּ֤הַר לֵאָה֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּֽי־רָאָ֤ה יְהוָה֙ בְּעָנְיִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי׃על המילים
זהו הסברה וזו תקוותה של לאה, לא הבטחה של המספר שהיחסים אכן השתנו.
היא הרתה שוב וילדה בן. היא אמרה: ״ה׳ שמע שאני שנואה ונתן לי גם את הבן הזה״, וקראה לו שמעון.
וַתַּ֣הַר עֹוד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי־שָׁמַ֤ע יְהוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה וַתִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו שִׁמְעֹֽון׃היא הרתה שוב וילדה בן, ואמרה: ״הפעם בעלי יילווה אליי, כי ילדתי לו שלושה בנים״. לכן קראו לו לוי.
וַתַּ֣הַר עֹוד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי לֹ֖ו שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמֹ֖ו לֵוִֽי׃על המילים
״יילווה״: יצטרף ויתקרב. המקור אינו מציין במפורש מי קרא בשם.
היא הרתה שוב וילדה בן, ואמרה: ״הפעם אודה לה׳״. לכן קראה לו יהודה. אז הפסיקה ללדת.
וַתַּ֨הַר עֹ֜וד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אֹודֶ֣ה אֶת־יְהוָ֔ה עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמֹ֖ו יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת׃על המילים
ההפסקה אינה סוף מוחלט ללידותיה; הסיפור ממשיך בפרק הבא.
נוסח המסורה · תעתיק כתב יד לנינגרד (WLC) · ניקוד וטעמי מקרא
ליד הבאר
רחל ויעקב
וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם׃
וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר׃
וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כָל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלֲל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ׃
וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ׃
וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָחֹ֑ור וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ׃
וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁלֹ֣ום לֹ֑ו וַיֹּאמְר֣וּ שָׁלֹ֔ום וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתֹּ֔ו בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן׃
וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עֹוד֙ הַיֹּ֣ום גָּדֹ֔ול לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ׃
וַיֹּאמְרוּ֮ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כָּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלֲלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן׃
עֹודֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל ׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא׃
וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמֹּ֔ו וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמֹּ֑ו וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֹּֽו׃
וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלֹ֖ו וַיֵּֽבְךְּ׃
וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ׃
בבית לבן
קרבה והסכם עבודה
וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע ׀ יַעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹתֹ֗ו וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתֹו֙ וַיְחַבֶּק־לֹו֙ וַיְנַשֶּׁק־לֹ֔ו וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּיתֹ֑ו וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃
וַיֹּ֤אמֶר לֹו֙ לָבָ֔ן אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה וַיֵּ֥שֶׁב עִמֹּ֖ו חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃
וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב הֲכִי־אָחִ֣י אַ֔תָּה וַעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ׃
וּלְלָבָ֖ן שְׁתֵּ֣י בָנֹ֑ות שֵׁ֤ם הַגְּדֹלָה֙ לֵאָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה רָחֵֽל׃
וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכֹּ֑ות וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה׃
וַיֶּאֱהַ֥ב יַעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבָדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה׃
וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֗ן טֹ֚וב תִּתִּ֣י אֹתָ֣הּ לָ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֹתָ֖הּ לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר שְׁבָ֖ה עִמָּדִֽי׃
וַיַּעֲבֹ֧ד יַעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַהֲבָתֹ֖ו אֹתָֽהּ׃
ליל החתונה
לאה ורחל
וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב אֶל־לָבָן֙ הָבָ֣ה אֶת־אִשְׁתִּ֔י כִּ֥י מָלְא֖וּ יָמָ֑י וְאָבֹ֖ואָה אֵלֶֽיהָ׃
וַיֶּאֱסֹ֥ף לָבָ֛ן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁ֥י הַמָּקֹ֖ום וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּֽה׃
וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַיִּקַּח֙ אֶת־לֵאָ֣ה בִתֹּ֔ו וַיָּבֵ֥א אֹתָ֖הּ אֵלָ֑יו וַיָּבֹ֖א אֵלֶֽיהָ׃
וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לָ֔הּ אֶת־זִלְפָּ֖ה שִׁפְחָתֹ֑ו לְלֵאָ֥ה בִתֹּ֖ו שִׁפְחָֽה׃
וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי׃
וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקֹומֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה׃
מַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וְנִתְּנָ֨ה לְךָ֜ גַּם־אֶת־זֹ֗את בַּעֲבֹדָה֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲבֹ֣ד עִמָּדִ֔י עֹ֖וד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֹֽות׃
וַיַּ֤עַשׂ יַעֲקֹב֙ כֵּ֔ן וַיְמַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וַיִּתֶּן־לֹ֛ו אֶת־רָחֵ֥ל בִּתֹּ֖ו לֹ֥ו לְאִשָּֽׁה׃
וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לְרָחֵ֣ל בִּתֹּ֔ו אֶת־בִּלְהָ֖ה שִׁפְחָתֹ֑ו לָ֖הּ לְשִׁפְחָֽה׃
וַיָּבֹא֙ גַּ֣ם אֶל־רָחֵ֔ל וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּעֲבֹ֣ד עִמֹּ֔ו עֹ֖וד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֹֽות׃
קולה של לאה
ארבעה בנים
וַיַּ֤רְא יְהוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה׃
וַתַּ֤הַר לֵאָה֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּֽי־רָאָ֤ה יְהוָה֙ בְּעָנְיִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי׃
וַתַּ֣הַר עֹוד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי־שָׁמַ֤ע יְהוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה וַתִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו שִׁמְעֹֽון׃
וַתַּ֣הַר עֹוד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי לֹ֖ו שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמֹ֖ו לֵוִֽי׃
וַתַּ֨הַר עֹ֜וד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אֹודֶ֣ה אֶת־יְהוָ֔ה עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמֹ֖ו יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
יעקב מגיע אל משפחת אימו ופוגש את רחל. הוא עובד שבע שנים כדי לשאת אותה, אך לבן נותן לו תחילה את לאה. לאחר נישואיו גם לרחל, ה׳ רואה את מצוקת לאה והיא יולדת ארבעה בנים.
פסוקים א–יד
הגעה אל הקרובים
ליד הבאר יעקב מברר על לבן. כשהוא רואה את רחל, הוא גולל את האבן ומשקה את הצאן. הוא מציג את קרבתו למשפחה, ולבן מקבל אותו לביתו.
פסוקים טו–כ
שבע שנים למען רחל
לבן שואל על שכר העבודה. יעקב, האוהב את רחל, מציע שבע שנים תמורת נישואים לה. שנות העבודה נראות בעיניו כימים אחדים מרוב אהבתו.
פסוקים כא–ל
המרמה וההסדר החדש
בליל החתונה לבן מביא את לאה. בבוקר יעקב מוחה על המרמה. לאחר שבוע החתונה ניתנת לו גם רחל, והוא מתחייב ועובד שבע שנים נוספות. זלפה ובלהה נמסרות לבנות כשפחות.
פסוקים לא–לה
ראייה, שמיעה והודאה
לאה יולדת את ראובן, שמעון, לוי ויהודה. בשמות ובדבריה נשמעות מצוקתה, תקוותה לאהבת בעלה והודאתה לה׳. רחל עדיין עקרה.
הקמת המשפחה אינה סיפור של שמחה בלבד. המקרא נותן שמות וקול גם למי שאינה האהובה ביותר.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
עיניה של לאה
״והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה״
רב מסביר שעיני לאה רכות מפני שבכתה כששמעה שהיא מיועדת לעשו. הסוגיה מציעה גם דרשה אחרת על מתנותיה הארוכות. במקום להסתפק בשיפוט של מראה חיצוני, המדרש מעניק לעיניים סיפור של רצון, פחד ותפילה.
בבלי בבא בתרא קכג ע״א ↗רחל והסימנים
״מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה״
התלמוד מספר שיעקב מסר לרחל סימנים, והיא העבירה אותם ללאה כדי שלא תתבייש. כך הוא מסביר את הגילוי המאוחר בבוקר, ומדגיש רגישות לאחות בתוך מצב קשה. זהו סיפור מדרשי על פעולה שהמקרא אינו מתאר במפורש.
בבלי מגילה יג ע״ב ↗להודות בשם הילד
״עד שבאתה לאה והודתו״
רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי מייחד ללאה את ההודאה שב״הפעם אודה את ה׳״. הדרשה מעצימה את הרגע שבו שם הבן מבטא תודה. אין צורך להסיק מכך שכל כאבה נעלם; בפרק הבא היא עדיין מבקשת קרבה מבעלה.
בבלי ברכות ז ע״ב ↗שמות כקריאה לדורות
״ראו מה בין בני לבן חמי״
רבי אלעזר דורש את השם ראובן כהשוואה עתידית בין ראובן לעשו ביחסם לאח שקיבל בכורה. הדרשה נשענת על המשך סיפורי המשפחה. בפסוק עצמו לאה מסבירה את השם בראיית ה׳ את עונייה; שני ההסברים פועלים ברבדים שונים.
בבלי ברכות ז ע״ב ↗בעקבות המפרשים
למה לפרט ״בתך הקטנה״?
״לא הועיל שהרי רמהו״
רש״י מסביר שכל פרט בהסכם נועד למנוע החלפה: רחל המסוימת, בתו של לבן, הצעירה. גם פירוט כזה לא מנע את המרמה. הפירוש מבליט את הפער בין הסכם ברור לבין נכונות הצד השני לקיים אותו.
רש״י לבראשית כט, יח ↗שבוע אחד, ואחריו שנות עבודה
״מיד לאחר שבעת ימי המשתה״
רש״י מדייק ש״שבוע זאת״ הוא שבעת ימי המשתה של לאה. רחל ניתנה ליעקב לאחריהם, והעבודה הנוספת באה לאחר הנישואים. ההבחנה מונעת טעות נפוצה שלפיה המתין עוד שבע שנים לפני שנשא את רחל.
רש״י לבראשית כט, כז ↗שנואה או פחות אהובה?
״תקרא השניה שנואה כנגדה״
רמב״ן מציע שנאת ממש בעקבות המרמה, ומביא גם דעה שלפיה אישה שאהובה פחות נקראת ״שנואה״ ביחס לרעותה. בשתי הקריאות ה׳ רואה את מצוקת לאה. המילה אינה נמחקת מן העיבוד, כדי לא להחליש את קולה שבפסוקים הבאים.
רמב״ן לבראשית כט, לא ↗