מנחת שי על תורה · שמות · פרק 3 · פסוק 15

זה שמי. השי"ן דגושה:

זה שמי לעלם. חסר וא"ו שלא יהגה אדם את ה' באותיותיו ש"ר פ' ג' ותנן נמי בריש פ' חלק אבא שאול אומר אף ההוגה את ה' באותיותיו. ובפסחים פ' אלו עוברין ובקדושין פ' עשרה יוחסין רבא סבר למדרשיה בפירקא א"ל ההוא סבא לעלם כתיב ר' אבינא רמי כתיב זה שמי וכתיב זה זכרי אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת. ובשוחר טוב מזמור פ"ז ר' חנינא בר אידי אמר למה אומרים ישראל את השם במקדש בפי' ובמדינה בכינויו ליראה את השם הנכבד שנאמר נכבדות מדבר בך ואן איתמר בקרייתא שנאמר עיר האלהים סלה. ובירושלמי דיומא פ' אמר להם הממונה כשהיה כ"ג מזכיר את השם יו"ד פעמים בי"ה הקרובים היו נופלין מול פניהם. והרחוקים היו אומרים בשכמל"ו אלו ואלו לא היו זזין משם עד שהוא מתעלם מהם זה שמי לעולם זה שמי לעלם ע"כ. ובפי' הוגה את ה' באותיותיו פי' רש"י בפ' ק' דע"ז שהיה דורשו במ"ב אותיות ועושה בומה שחפץ. וי"מ שהיה קורא בפי' אותיות של שם המיוחד וזה אין לעשות כדאמרינן לעיל בפסחים ובקדושין וזהו דעת התוספות ופירש רש"י הוא כדעת רבינו האי גאון ז"ל הנזכר באשרי דיומא פרק יום הכפורים ע"ש. וכן משמע ממדרש קהלת רבתי פסוק את הכל עשה יפה בעתו ומסיים ביה וכל כך למה מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף. וכן משמע בירוש' ועיין מ"ש בקהלת ג' פסוק גם את העלם נתן בלבם. ואף על גב דאשכחן י"ה לעולם חסר בקריה וסימנהון בתילים ע"ה. היכא דאיכא למידרש דרשינן ועיין שערי אורה דף י':