ויהי כראות המלך וגו'. א"ר לוי, כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה, אמרה, אלי אלי למה עזבתני [מיד] ויהי כראות המלך את אסתר נשאה חן בעיניו וגו' דועיין במהרש"א מש"כ בטעם דרשה זו, דהלשון ותעמוד בחצר אינו מבואר כל כך, דהא בודאי שם לא לבשה את הבגדים וא"כ הול"ל ותבא ותעמוד, ולכן דרשו [בדרשה דלעיל] ותלבש אסתר מלכות שלבשה רוח הקודש, ומכיון שעמדה בחצר פסקה ממנה רוה"ק זה, והלשון ותעמוד הוא כמו ותעמוד מלדת, ומפרש הסבה שפסקה ממנה מפני שהגיעה לבית הצלמים. ואמנם יש לפרש בפשיטות כי מלשון הכתוב משמע שלא מצאה לב ללכת ועמדה בחצר, וזה הוא מפני שנסתלקה ממנה שכינה לסבה שמפרש, ואחשורוש ראה אותה מרחוק. . (מגילה ט"ו ב')
נשאה חן בעיניו. א"ר יוחנן, ג' מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה, אחד שהגביה את צוארה ואחד שמשך חוט של חסד עליה ואחד שמתח את השרביט האפשר לפרש דמצא הדורש רמז לזה בפסוק, דמדלא כתיב מצאה חן כמו בעלמא, אלא נשאה, משמע ליה שנעשית גם איזו פעולה לתכלית מציאת החן, ולאשר כי הצואר הוא סמל היופי של גוף האדם, כמו שדרשו במדרש חזית עה"פ כמגדל דוד צוארך מה הצואר הזה נויו ותפארתו של אדם, והיא היתה נפשה סוערת או ולא חשבה לעשות כן מעצמה, כלומר להגביה הצואר, לכן בא מלאך והגביה צוארה, ומלאך אחד שמשך חוט של חסד י"ל דס"ל כמ"ד לעיל פרשה ב' פסוק י"ז דמתולדתה היתה אסתר ירקרקת אלא שחוט של חסד משוך עליה, והיה צריך כאן מלאך להמשיך חוט זה, ואחד שמתח את השרביט, מפני שמרוב פחדה לא צעדה סמוך לאחשורוש אלא עמדה בחצר ולא היה באפשר לה לגעת בראש השרביט, ובא מלאך ומתח אותו עד סמוך לה. . (שם שם)