לבוש האורה · בראשית · פרק 37 · פסוק 2

רש"י אלה תולדות יעקב יוסף ומ"א תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף כו' ולפי המדרש הזה יהיה פי' הפסוק וישב יעקב וגו' כולל יישוב יעקב ויישוב בניו וקורא הכל יישוב יעקב שהוא העיקר והכוונה לפי שהזכיר הכתוב למעלה מזה מושבות עשו ובניו ואמר אלה אלופי אדום למושבותם בארץ אחוזתם וגו' אמר כאן שמושבות יעקב ובניו היה גם כן בארץ אחוזתם והוא כל הארץ כנען שהיה שם מגורי אביו של יעקב ואין הכוונה על יעקב ובניו לבדם אלא על כל ישראל תולדותיו אחרי שישבו שם לבסוף אחר שכבשוהו וחלקוהו והיתה להם לירושת אחוזת עולם כמו מושבת עשו ותולדותיו שישבו בארץ אחוזתם ולפי זה הזכיר ישובי יעקב ותולדותיו ג"כ בדרך קצרה כמו יישובי עשו ותולדותיו ואפי' יותר קצר מהם ומה שהקדים את עשו מפני גדולתו כמנהג הכתו' בכל מקום ואעפ"י כן אין להקשות למה הפסיק העניין למעלה והאריך כאן ולא כתב מיד למעלה גבי ויבא יעקב כו' וישב שם מפני ששם לא היה משמעותו רק על יעקב ובניו לבדם שהזכירם קודם זה אבל כאן הוא כולל יעקב וכל זרעו אחריו עד סוף כל הדורות ומפני שעל כל פנים הוצרך לחזור ולכתוב בזה הפסוק לכלול כל הדורות ישראל ולא היה יכול לקצר הפסיק העניין של מעלה וכתב תחלה יישובי עשו ותולדותיו ואח"כ כתב יישובי יעקב בכלל כל תולדותיו כדרכו בכל מקום להקדים הגדול נ"ל:

בא"ד ובשלשתן לקה כו' מה שהקשו הרא"ם והרג"א וז"ל הרא"ם וא"ת למה לקה והלא לא הגיד לאביו אלא מה שראה כדפרש"י לעיל כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו והוסיף עליו הרג"א וז"ל וא"ת אחר שראה באחיו הדיבה א"כ למה לקה וכי מי שראה רעה באדם למה לא יגיד כדי להפרישו מן העבירה ואע"ג דאמרינן בע"פ ג' הקב"ה שונא אותם ואחד מהם הוא מי שיודע דבר עבירה באדם והוא מעיד יחידי הכא שאני כיון שלא הגיד אלא לאביו ונאמן אצל אביו כבי תרי למה לא יגיד דלא אמרינן שלא להעיד אלא כשאין נאמן כבי תרי אבל אם הוא נאמן כבי תרי למה לא יעיד עכ"ל ורוצים לתרץ קושיא זו ע"י שפירשו שלא חטאו השבטים ממש באלו העבירות אלא בדומיהן הקרובי' להם ויוסף טעה בה כמו שהוא בדבריהם ע"ש אבל נ"ל שאין זו קושיא כלל ומפני קושיא זו אין אנו צריכי' להקל בחטאם שאפי' אם היה עוברים ח"ו על אלו העבירות ממש והיה יוסף מגלה אותם לאביהם אפי' היה כוונתו להפריש אותם מן העבירה היה ראוי ללקות עליהם מפני שלא היה לו לגלות מיד לאביהם להביא עליהם דבתם לפניו אלא היה לו להוכיחם תחלה אולי ישגיחו בו ולא יעשו עוד כדבר הזה או אולי יאמרו לו טעם ויבינהו שאין הדבר רע כמו שהוא חושב אלא יש להם טעם של היתר בדבר אבל הוא מיד כשראה את הדבר הרע לא היה מוכיחם אלא גלה הדבר מיד לאביו ואין זה אלא כמי שרוצה להבאיש ריח בעיני אביו ולכך על כל פנים היה ראוי ללקות עליהם אבל מתוך מה שהקשו אם היו אלו ג' עבירות כמשמעו ח"ו איך אפשר לומר שהשבטים עשו כן ע"כ מתוך קושיא זו וודאי צריכין אנו לומר כמו שכתב הרא"ם שהשבטים היו עושין בדין ויוסף היה טועה בהם והיה דן אותם שעשו שלא כדין ומה שהביא דבה שהיו אוכלין אבר מן החי ר"ל שהיו חותכין בשר מבית השחיטה בעודה מפרכסת ומניחין אותה עד שתמות ואח"כ היו אוכלין אותו ויוסף היה טועה ואומר שזהו נקרא אבר מן החי כיון שחתכוהו ממנו בעודה מפרכסת ואינו כן דבשחיטה תלה רחמנה ואחר שנשחטה הותרה אפילו נחתך ועודה מפרכסת וכן מה שהיו קורין אותן עבדים אינו ר"ל עבדים ממש אלא שהיו קורין אותן בני השפחות שאמותיהן היו שפחות לאמותיהן תחלה אבל לא שכוונו בזה לומר שנולדו לאמותיהן בעוד היותן שפחות בלא שטר שחרור דאם כן היו מבזין לאביהם שבא עליהם באיסור כו' ויוסף היה סבור שכשהיו קורין אותם בני השפחות כאלו היה קורין אותן עבדים שנולדו בזמן שאמותיהן שפחות ואין הדבר כן וכן מה שהיה אומר עליהם שהם חשודים על העריות מפני שהי' רואה את בנות הארץ שהיו באות אצל השבטים לקנות מהם גדיים וטלאים וחלב וגבינה וכיוצא בהן והשבטים היו נושאים ונותנים עמהם ויוסף היה סבור שזה איסור שאין משמשים באשה כלל ואין הדבר כן אלא בכגון זה מותר ובלבד שיכוין לבו לשמים עכ"ל הרא"ם והקשה עליו הרג"א וז"ל ובמה שכתב דהם עשו כדין דהיו חותכין מבית השחיטה והוא מותר אין זה נראה לפי ההלכה דעדיין לא צוה השחיטה לישראל שהשחיטה תהא מתיר להם אלא במיתה וחזר קושיין לדוכתה ואפי' אם האמת שהאבות היו מקיימן את התורה כולה לא היו מקיימין אותה אלא מפי עצמן לא שנצטוו עליה מפי הגבורה כו' והשתא איך נאמר מפני שהיו נוהגין מעצמן במצות שחיטה תהא השחיטה מתרת להם דבר איסור שאסור להם מן הדין שהוא אבר מן החי עכ"ל כלומר דקודם מתן תורה היו כולם נחשבים בני נח ולבני נח היה זה אסור לחתוך מבית השחיטה דבמיתת הבהמה תליא ההיתר שלהם לא בשחיטה ואם כן איך היו אוכלים מבשר שחתכו בעוד הבהמה מפרכסת והוא להם אבר מן החי ע"כ כוונתו ומתוך כך נכנס הוא לפרש אלו השלשה עבירות בדוחקין מאד ואינם נכונים בעיני עיין בספרו לכך אני אומר דודאי דברי הרא"ם הם מחוורין ונכונים מאד ומה שהקשה הרג"א איך נאמר מפני שהיו נוהגין מעצמן במצות שחיטה תהא השחיטה מתרת להם דבר איסור כו' אינו קושיא כלל כי ס"ל לרא"ם שמה שאמרו בגמרא דלמ"ד אחד גוי ואחד ישראל מותרין בו אע"ג דלגוים במיתה תליא מלתא וכל זמן שהיא מפרכסת נחשבה כחי וה"ל כמו אבר מן החי אפ"ה מותר אפי' לגוי משום דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור אין הכוונה שאמר שנצטוו ישראל על השחיטה אז הותר להם לחתוך מבית השחיטה וע"י כן הותר גם לגוי מטעם דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור אבל קודם לכן היה אסור לכל אין הדבר כן אלא ס"ל לרא"ם דמטעם זה נאמר שגם קודם מתן תורה לא היה הדבר הזה אסור לבני נח בבהמה טהורה דאף על גב לדידהו במיתה תליא מלתא מ"מ אם היה שוחט בהמה טהורה כראוי שהיתה יכולה למות הבהמה במהירה במיתה קלה כזו ע"י השחיטה מיד אחר השחיטה היתה חשובה גם להם כמתה אפילו בעודה מפרכסת והיה מותר להם לחתוך מבית השחיטה בעודה מפרכסת ולאוכלו ואע"ג דמסקינן כרבי יוחנן דבבהמה טמאה דבר זה אסור להם משום אבר מן החי היינו דווקא בבהמה טמאה שהאיסור היא שוה בה לעולם לכל בין קודם מתן תורה בין אחר מתן תורה בין לגוי בין לישראל אבל בבהמה טהורה שמצינו שהותרה לישראל ע"י השחיטות אחר מתן תורה נאמר שזה ההיתר היה שוה ג"כ לעולם לכל מקבלי דת תורה והיה נוהג גם לבני נח דהיינו לכל העולם היתר זה קודם מתן תורה בבהמה טהורה מטעם שלא מצינו דבר שהקילה התור' בו בתורת משה יותר ממה שהיקלה בו בתורת נח שהרי ודאי תורת משה להחמיר באה ולא להקל ולא דריש האי מ"ד ה' מתיר אסורים מתיר איסורים אלא כפשוטו ואפילו רב אחא בר יעקב דפליג על זה וס"ל דלגוי אסור דבמיתה תליא מלתא י"ל היינו דווקא אחר שנתחדשה תורת משה לישראל וס"ל ג"כ דתורת משה להחמיר אתא ולא להקל וזה דס"ל הואיל ונתחדשה התורה לישראל והחמירה עליהם ואסרה להם בשר נחירה אפי' אחר שתמות לגמרי ש"מ דבשחיטה לבדה תליא להם מלתא לישראל מגזירת המלך ולא מטעם קרבתה למיתה ולכך מיד שנשחטה הותר להם אפי' בעודה מפרכסת דאלו במיתה הוה תליא להם מלתא הוה מתיר להו לפחות גם בשר נחירה אחר שתמות לגמרי אבל בגוי שנשאר להם היתר הנחירה גם בנחירה לא הותרה להם אלא אחר שתמות לגמרי דוגמת מה שנאסרה לישראל וש"מ דלהם במיתה תליא מלתא לפיכך ה"ה השחיטה לא התיר להם אלא אחר שתמות וזה דווקא אחר מתן תורת משה לישראל אבל קודם מתן תורת משה ולמקיימי תורת נח הוה סבירא להו שלא נאסר להם אבר מן החי אלא בעוד חיותה חזק בתוכה שלא למות מהר אבל סמוך למיתתה שנדע בודאי שתמות מהרה מן אז והלאה הותרה להם ולאו דווקא אחר שתמות לגמרי לפיכך כשהיו נוחרין אותה עדיין לא נתקרבה מיתתה כי לא תמות מהרה מן הנחירה אלא מיתה מגונה וכבדה ומארכת בצערה עד שתמות לפיכך כל זמן שהיתה מפרכסת מחמת הנחירה היתה חשובה כחיה ואבר ממנה היה אסור להם משום אבר מן החי ודווקא בעודה מפרכסת אבל מיד שתפסיק לפרכס הותרה להם אעפ"י שאפשר שעדיין יש בה חיות מ"מ הוא קרוב למיתתה ואין בה כח לפרכס מחמת חולשית ובודאי תמות מהרה ולפיכך הוה ס"ל דה"ה כששחטוה שחיטה כשרה בשנים או ברוב שנים שאז הוא וודאי קרוב למיתתה ג"כ והותרא להם שבוודאי תמות מהרה אעפ"י שעודה מפרכסת ולכך גם אפי' לבני נח היה מותר לחתוך מבית השחיטה אפי' בעודה מפרכסת ולאוכלו ולא היו בה משום אבר מן החי ובזה היה טעות יוסף שהי' סובר שגם בזה יש בו אבר מן החי וא"כ עלו כל דברי הרא"ם כהוגן ואליבא דהלכתא ואין קושיות הרג"א כלום ואשר הקשה עוד הרג"א על הרא"ם וז"ל ומה שפי' הרא"ם כי רז"ל דרשו רעה דכתיב בקרא ולמדו ג"ש דגבי אבר מן החי כתיב רעה חיה רעה אכלתהו כלומר שהחיה רעה אוכלת הבהמה כשהיא חיה וכתיב בה רעה וגבי עבדים כתיב רעה אם רעה בעיני אדוניה וגבי ערוה כתיב רעה ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת כמו שמבואר בדבריו ג"ש שלו לא קבלתי ואין אדם דן ג"ש מעצמו ולמה לא דרש ג"כ דחשודין על הצדקה דכתיב בה רעה ורעה עיניך באחיך האביון עכ"ל באמת אינו יודע מאי קאמר ישמעו אזניו מה שפיו מדבר הוא עצמו אמר אין אדם דן ג"ש מעצמו וא"כ מאי יקשה ולמה לא דרש ג"כ דחשודין על הצדקה כו' מאי קושיא אלו הג"ש קבלו וזו הג"ש לא קבלו ומה שאמר הרג"א ג"ש שלו לא קבלתי לא ראיתי אינה ראייה הוא לא קבלם והרא"ם קבלם בשם התנאים שאמרו שהשבטים עברו אלו הג' דברים וכן כתב הרא"ם בפי' וז"ל וכל אלו על פי קבלתם שקבלו שהמלה הזאת של מלת רעה נדונית בג"ש עם חיה רעה ועם איך אעשה הרעה ועם רעה בעיני אדוניה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי עכ"ל וא"כ מה לו לצעוק על הרא"ם שיאמר בפי' שקבלו כן וג"ש דצדקה לא קבלו ועוד הוא בעצמו לא תירץ קושיא זו גם לפי דבריו שעושה מג' עניינים אלו דרשות רחוקות ואסמכתות רחוקות לפי רצונו ואמר שאלו הג' דברים הם שהזכירו ז"ל במסכת אבות עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם ואמר במה שקראו לאחיהם עבדים נפלו למדרגת מאמרם עין הרע כו' וזה שלא היה רוצים שיהיו לאחיהם בני השפחות מדרגת המעלה שיש להם שהם בני הגבירות וזה מתוך עין הרע שלהם שאלו היה להן מדרגת עין טוב לא היה קורים להם עבדים ליקח מעלתם עכ"ל ולפי דבריו אלו מניין להם לרז"ל שהיו קוראים לאחיהם עבדים מפני עין הרע שבהם כך היו יכול לומר שהיה יוסף מביא דיבה עליהם שלא נתנו צדקה מפני עין הרע שבהם שכן כתיב בצדקה בפי' ורעה עיניך באחיך וגו' וא"כ כל דברי הרג"א שי' בכאן אין בהם ממש מה שהקשה על דברי הרא"ם ודברי הרא"ם בזה כולם נכונים ואמתיים ומחוורים אליבא דהלכתא נ"ל: