לבוש האורה · ספר שמות · פרק 15 · פסוק 26

רש"י לא אשים עליך ולפי פשוטו כי אני ה' רפאיך ומלמדך תורה כו' הרג"א כתב וז"ל כלומר אני רופא שלך ומלמד אותך שלא יבאו עליך חלאים ויהיה רפאיך תואר כמו רופא שלך ונקרא רפאיך אף בשעה שאינו מרפא אך כשהוא מלמד לו שלא יחלה וכתב עוד אך ק' לי מה שהביא בסוף דבריו וכן הוא אומר רפאות תהי לשרך דמשמע כי דברי תורה היא רפואה לו ממש ולא שיהיה משמע כי אני ה' רופא שלך ומלמדך שלא יביא חולי עליך שבזה לא היה צריך לומר כי התורה היא רפואה אם הוא הרופא ומלמד שלא יחלה וי"ל דכך מביא ראייה שאם התורה מרפא החולי כ"ש שגורמת שלא יחלה כו' עכ"ל ואיני יודע מאי קושיא שאם יפול שם התואר שהוא רופא על מי שמלמד את האדם שלא יחלה למה לא יקרא ג"כ אותו העניין שהוא מלמד אותו שיעשה להינצל מן החולי והיא בכאן התורה רפואה ומי יכריחנו לומר שפי' רפאות תהי לשריך ר"ל רפאות אחר שכבר חלה שמא אינו ר"ל אלא רפאות שתנצל מחולי גם התימא שאמר שאם התורה מרפא החולי כ"ש שגורמת שלא יחלה אינו אמת לפי משל הרפואה והוא כנגד המפורסמת שהרי כל ענייני הרפואות כך הם שאם משקין אותן או מאכילין אותן לאדם בריא בלי ספק יחלה מאד וכשמשקין אותן ומאכילין אותן לחולה יבריא על כן אני אומר כי ודאי רפאיך הוא שם התואר רופא שלך ור"ל מלמדך תורה כדי שתנצל מן המחלה וגו' וכן רפאות תהי לשריך ר"ל רפואה של הצלה שלא תבא לידי חולי כמו ושיקוי לעצמותיך שאחריו שתחזיק ותמלא גם השיקוי בעצמות לא שתחזירו אחר שכבר נתבייש ואשר טען הרמב"ן ואין דרך שיבטיח האדון את עבדו אם תעשה כל רצוני וחפצי לא אמיתך בתחלואים רעים יראה שאינה טענה כלל כי כבר ידוע שישראל בעת יציאתם ממצרים היו מלוכלכים בדעות מופסדות בע"ז ובכל מעשה מצרים המגונים כמו שכתב ביחזקאל ששלח להם את אהרן להוכיח איש גילולי עיניו השליכו וגו' ולולי זכות אבות והשבועה שנשבע להם ית' גם הם היו חייבים כלייה ע"י מכות ותחלואים כמו המצרים עצמן וא"כ עד היום הזה שעדיין לא קבלו התורה היתה עוד מ"ה מתוחה כנגדם לולי זכות אבות שהגינה עליהם ועל זה אמר להם ית' עכשיו ואם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו' כל המחלה אשר שמתי וגו' כלומר אעפ"י שמצד הדין היתה ראוי להשים עליך כל המחלה וגו' לא אשימה עליך כי אני ה' המלמדך להועיל נותן לך התורה והמצוה שיגינו עליך והרי אני ה' רופא שלך בלימודי זה ממה שהיה ראוי לבא עליך ואין זה דומה לאדון שיבטיח את עבדו שלא ימיתנו כי ודאי אם לא מרה וחטא העבד כנגדו אין צריך להבטיחו על זה כי למה ימיתנו אדרבה יבטיחנו לעשות עמו טובות אם יעשה רצונו אבל אם כבר חטא ונתחייב מיתה לאדונו ודאי יאמר לו אם מכאן ואילך לא תמרוד בי ותעשה רצוני לא אמיתך והראשונות לא יזכרו ויהיו נמחלים לך ודי לעבד אז בהבטחה זו וכן העניין ממש בכאן כי אחר שנסו את ה' ולא נמלכו במשה בלשון יפה בקש עלינו שיהיה לנו מים לשתות נתעורר מדת הדין כנגדם והיה כועס עליהם ואגב זה קטרגה מדת הדין כנגדם להזכיר להם עונות ראשונות והשיב להם בעת הכעס ואמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה וגו' לא אשים עליך וגו' כלומר עודך מתריס בי זכור מעשיך הראשונים ודי לך בשכר שמיעת התורה והאזנת המצוה שתנצל מן המחלה וגו' מה שלא היה העניין כן בשאר כל ההבטחות שבתורה אשר מהם טען הרמב"ן ומעכשיו אין מקום לתמיהת הרא"ם שכתב על פרש"י שפי' על ושם נסהו לעם וראה קשה ערפן שלא נמלכו ממשה כו' וז"ל לא ידעתי מי הכריחו לרש"י לפרש ושם נסהו על ההתלוננות שאין עניין לו עם חק ומשפט שנתן להם ולא פי' אותו על המצות שנתן להם לנסותם אם יקבלום בשמחה אם לאו שאז יתיישב יותר מה שכתוב אחריו מיד והיה אם שמוע וגו' עכ"ל כי לפי מה שפירשתי הוכרח לפרש כן כדי שיפול עליו כל המחלה אשר שמתי וגו' לא אשים עליך ולפי זה יבא גם כן על נכון מה שפרש"י בפי' הראשון לא אשים עליך ואם אשים הרי הוא כלא הושמה כי אני ה' רופאיך יש להקשות ואם כן למה ישים מתחלה אלא ה"ק ואם על כל פנים אי אפשר שלא לגמור את הדין מחמת מדת הדין שקטרגה שכבר חייבים אתם כלייה וצריך אני לעשות את הדין לרצות מדת הדין כי לא אשא פנים בדין מ"מ אם שמוע תשמעו וגו' אסלקם מיד שתהיה כלא הושמה ולא תזיק לכם כל כך כי אני וגו':