לבוש האורה · ספר ויקרא · פרק 14 · פסוק 4

רש"י טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים כו' כתב הרב ג"א וז"ל יש מדקדקין על דברי רש"י מתחלה אמר חיות פרט לטרפות ואח"כ אמר טהורות פרט לעוף טמא ולא אמר פרט לטרפות ואין זה דקדוק שהייתי אומר ולא טמאות היינו שלא נטמאו טומאה לכך אמר פרט לעוף טמא פירש שהוא טמא במותו ולא אמר לעופות טמאות כי עדיין הייתי אומר לעופות שנטמאו אבל עוף טמא ליכא למטעי שפירושו בודאי מין עוף טמא שעל המין יאמר בלשון יחיד לכך אמר בלשון יחיד פרט לעוף טמא וזה פשוט עכ"ל ואני תמה על הרב הזה מאי קאמר מי הוא הנביא שהגיד לו דעל לשון עופות טמאות יש לטעות ולומר דמיירי בעופות שנטמאו ועל לשון עוף טמא ליכא למיטעי לומר כך לא ידעתי על מה סומך לומר כן דמאי אולמיה האי מהאי אין זה אלא דברי נביאות דודאי יש בלשון זה מין עוף טמא כמו ויהי לי שור וגו' שפירושו מין השור ויסבול ג"כ לפרשו עוף שנטמא ולמה לא יטעו ועוד בר מן דין אומר אני כי ניים ושכב אמר הא מלתא ולא ידע מאי קאמר וכי היכן מצינו שבעלי חיים מקבלים טומאה בחייהם חוץ ממין האדם עיין בכל הלכות דיני טומאה ותמצא שכן הוא שאין שום בעל חי מקבל טומאה בחייו חוץ האדם וגם באדם דוקא ישראל ולא גוים מן התורה ואם כן הדרה קושיא לדוכתא ועוד יש מדקדקין על לשון רש"י שאמר פרט לעוף טמא וסמך מיד אחריו לומר לפי שהנגעים כו' מה עניין זה לזה היאך תולה טעם דלפי שהנגעים באין כו' בפרט לעוף טמא עוד הקשה על רש"י ז"ל מדממעטעוף טמא מטהורות ולא ממעטו מדקאמר צפרים משמע דסבירא ליה לרש"י דשם צפרים כולל בין עופו' טמאים ובין עופות טהורים ולכך הוצרך הכתוב לכתוב טהורות למעט טמאים ואנן בהדיא אמרינן בגמרא פרק שילוח הקן בכל מקום שנאמר ציפור עוף טהור משמע ואני אומר דכל האנשים האלה שלימים הם אתנו אבל לא ירדו לסוף דעתו של רש"י ז"ל ואדרבה מה שדקדק רש"י בלשונו לומר על טהרות פרט לעוף טמא ושינה לשון השנו בפירוש בת"כ טהורות ולא טמאות הראה לנו רוב חכמתו ובקיאותו ועומק עיונו דס"ל ודאי הת"כ חולק על גמרא דידן וס"ל דשם צפור כולל ומורה על עוף טהור וטמא ולכך אמר הת"כ טהורות ולא טמאות כלומר דקאי מלת טהורות על מלת צפרים וכאלו אמר צפרים טהורות והוי צפרים כלל וכולל טהורות וטמאות ואח"כ פרט הכתוב ואומר טהורות ולא טמאות כך משמע לרש"י מלשון דתורת כהנים אבל הוא ז"ל סבירא ליה כגמרא דידן דשם ציפור הנאמר בכל מקום אינו משמע אלא ציפור טהור ולכך כשאמר הכתוב בפי' טהורות קשה לרש"י לפי פשוטו טהורו' למה לי שהרי כבר אמר צפור דמשמעו טהור ולא רצה לפרש דטהורות בא למעט טרפות וחיות שחיין ראשי איברים שלה וכה"ג הרבה דרשות שנאמרו בגמרא כי לא היו נראין לו ז"ל לפשטו של קרא לכך פירש ואמר טהורות בא למעט עוף טמא שזהו פשוטו ואין חילוק בין אמרו עוף טמא או עופות טמאים דהכל ענין אחד כמו ויהי לי שור וחמור שהוא כמו שורים וחמורים כמו שפי' רש"י שם ותדע דס"ל לרש"י דציפור דוקא טהור משמע דאל"כ אלא ס"ל שהוא שם כולל היה לו לומר טהורות פרט לציפור טמא כיון דעל שם צפרים קאי אלא ודאי ס"ל דצפרים טהורים משמע ולכך אחר שפי' דבא הכתוב למעט עוף טמא במלת טהורות ק' לו א"כ למה התחיל הכתוב לומר שתי צפרים למה לא אמר שני עופות חיים טהורים שהרי עופות לכ"ע כולל טמאים וטהורים ואחר כך אמר הפרט טהורים שכן היא מדה בכל התורה לכתוב מתחלה כלל ואחר כך פרט על זה מפרש ואזיל ואומר לפי שהנגעים באין על לשון הרע כו' לכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים כו' ר"ל לכ"כ בתחלה צפרים כי לא למעט בו עוף טמא אתא אלא לדרוש מיניה ולומר דבעינן עוף המפטפט והמצפצף תמיד בכל בוקר שזהו לשון ציפור כמו שכתב הרמב"ן ז"ל ששם ציפור כולל לעופות קטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר מלשון ארמית צפרא עכ"ל הרמב"ן ונ"ל שזה גם כן הוא דעת רש"י ז"ל במה שסמך לפי שהנגעים כו' מיד אחר פרט לעוף טמא וזה נ"ל ברור ופשוט בדעת רש"י ז"ל והיה דין טהרת המצורע לפי דעת רש"י ז"ל דוקא עוף טהור קטון שדרכו לצפצף ולשורר בכל בוקר א"נ כל המצפצפין קרוין ציפור על שם צפרא ואפי' אינם קטנים נ"ל: