לבוש האורה · במדבר · פרק 5 · פסוק 13

רש"י ה"ג ברש"י איש אותה שכבת זרע שכיבתה פוסלת אותה ואין שכיבת אחרת פוסל אותה כשתי אחיות ולא גרסינן כמעשה שתי אחיות שהיו דומות זו לזו וה"פ שכיבת עצמה כשהיא עצמה זינתה במזיד פסולה היא לבעלה דטומאה כתיב בה ואין שכיבת אחרת פוסלת אותה מבעלה כגון שתי אחיות וזינתה אחותה עם בעלה לא אמרינן שזנות אחותה עם בעלה תפסל בעלה עליה גם כן דנימא ק"ו הוא דמה כשהיא עברה על איזור הבא עליה מחמת שנתקדשה לבעלה שהוא איסו' אשת איש שיש בו קולא שהרי יכול להתירה אפי' בחייו על ידי גט אפ"ה נאסרה לבעלה כשעבר בעלה על איסור שנאסר לו מחמת שקידש אותה כגון שבא על אחותה וה"ה שאר עריות הבאים לו מחמתה כגון אמה ובתה שהם אסורים עליו איסור עולם שאפי' גירשה אינן ניתרת לו שגם אחותה אינה ניתרת לו כל ימי חייה אפי' נתגרשה היא אינו דין שיאסר הוא עליה על זה אמר ת"ל אותה שכיבתה פוסלת אותה ואין שכיבת אחרת פוסלת אותה מבעלה והכי איתא פרק האשה רבה אבל מעשה דשתי אחיות שהיו דומות זו לזו הוא ענין אחר:

בא"ד רש"י ועד אין בה הא אם יש בה אפי' עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה ע"כ כתב הרג"א וז"ל אף על גב דק"ל דבכל מקום שנאמ' עד פירושו שנים עד שיפרט הכתוב לומר אחד כדילפינן מלא יקום עד אחד באיש וגו' כאן הוא כאלו כתב אצלו אחד דאי איירי בשנים פי' ולמידק הא יש כאן שנים אינה שותה פשיטא שאם שני עדים יש כאן שאינה שותה פי' שהרי משביעין אותה כשמשקין אותה אם זינתה וכיון שיש שני עדים שזינתה היאך משביעין אותה הרי ודאי זינתה ואם בא לומר שנים אין כאן אבל אחד יש כאן ואפ"ה שותה זה פשיטא דבלאו קרא בודאי עד אחד לאו כלום הוא לכך הוי כאלו כתב בפי' ועד אחד אין בה עכ"ל ולא דק דהיאך קאמר פשיטא דבלאו קרא בודאי עד אחד לאו כלום הוא חדא דהא האמת הוא כך שעד אחד בכאן הוא אוסרה על בעלה דלא דמי לשאר עד אחד כיון שהיה כאן קינוי וסתירה והיאך קאמר הוא פשיטא דעד אחד בכאן לאו כלום הוא ועוד הא ק"ל דעד אחד בדיני ממונות קם לשבועה דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת הוא דלא קם אבל קם הוא לשבוע' וא"כ ה"נ נימא לעולם אימא לך שבא לומר שנים אין כאן אבל אחד יש כאן וכיון שיש כאן עד אחד משקין אותה ומשביעין אותה נגד העד אם זינתה אם לא אבל אם אין כאן אפי' עד אחד אין משקין אותה ואין משביעין אותה כלל כמו שהוא הדין מן התורה גבי דיני ממונות אלא מחוורתה כמו שפי' הרא"ם ושיעור חיבור הכתוב לפי פשוטו כן הוא איש איש כי תשטה אשתו וגו' שיכנס בה רוח שטות שתזנה ומעלה מעל באישה ואין שייך לומר שטות ומעילה בבעל אלא כשזינתה במזיד אלא שנעלם הדבר מעיני אישה והעלמה ר"ל שאין כאן עדים אבל ידוע הוא שכבר קודם לכן עבר עליו רוח קנאה וקנא וגו' וגם ידוע שנסתרה ואין ידיעה ברורה אלא על פי שנים עדים והביא האיש את אשתו וגו' והשקה אותה ולפי שרצה הכתוב לומר דכל דיני השקאה אינם אלא כשאין עדים כלל על הטומאה אבל כשיש כאן עד אחד על הטומאה אחר קינוי וסתירה בעדים נאסרה על בעלה על פי העד האחד כתב באמצע הענין ועד אין בה והיא לא נתפשה דהאי ולא נתפשה מיותר הוא דהא ודאי דמיירי במזידה ולא בנתפשה דהא כבר כתב תשטה ומעלה בו מעל וגו' אלא על כרחך לומר דחידוש אתא לאשמועינן לעשות בלא השקאה ולומר ועד אין בה ר"ל עדים שנים אין בה בטומאה דסתם עד בתורה שנים הוא ומשמע הא יש בה עד אחד אין לה דין השקאה האמור בפרשה דהא לא נתפשה כלומר דהא מזידה היא והואיל וכבר קנא לה בשנים ונסתרה בשנים ויש כאן עד אחד בטומאה הרי רגלים הרבה יש לדבר ואין ראוי להשביעה ולהשקותה אלא לסמוך על העד לאוסר' על בעלה וכל זה משתמע מיתורא דוהיא לא נתפשה וזו היא כוונת הרא"ם אלא שקצר:

בא"ד רש"י ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה ע"כ פי' ועד אין בה שנים בטומאה אלא עד אחד אבל יש שני עדים לסתירה כלומר לטומאה סגי באחד לאוסרה על בעלה והוא שיש שני עדים לסתירה והקשה הרא"ם והא לא אתי לא כר' אליעזר ולא כר' יהושע דאי כר' יהושע האי מיעוטא דבה למעט קינוי וסתירה הוא ולא סתירה לבדה ואי כר' אליעזר למעט קינוי לחודיה הוא ולא למעט סתירה עכ"ל ונ"ל דאינה קושיא דרש"י הולך לפי שיטתו בכל מקום שהוא מפרש פשטיה דקרא ופשטיה דקרא הכא משמע דועד אין בה קאי אוהיא נטמאה דסמיך ליה ולא אונסתרה דקודם לו אעפ"י שהוזכר בפסוק זה אבל קינוי שלא הוזכר בפסוק זה כלל פשיטא דועד אין בה ממעטו לא היה רש"י צריך לזוכרו ופירושו דקרא הכי הוא ועד אין בה שנים בטומאה אבל יש בה עד אחד בטומאה ואוסרה על בעלה ודוקא בטומאה סגי בעד אחד הואיל והיו בה קינוי וסתירה אבל הקינוי והסתירה צריכין ב' עדים ואז הם מועילים לעד אחד שתיאסר על בעלה וס"ל לרש"י כר' יהושע ולא הוצרך להזכיר קינוי דכ"ש הוא דאפי' מה שהוזכר בפסוק זה אלא שהוא רחוק ממנו ממועט כ"ש מה שלא הוזכר בפסוק זה: