רוממות אל על תהילים · פרק 119 · פסוק 176

ואם תאמר נא אלהי כ"א קבלתי יסורין אני הסיבותי שהלכתי אחר הנאת גופי כענין בת שבע ע"כ נתמרקת משא"כ הנפש והניחה תשוב למנוחתה ואתה פה עמוד ככל האדם ותעמוד לגורלך לקץ הימין הנה לזה יש לי תשובה כי הנה תעיתי כו' והוא מאמרנו על מאמרם ז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא וכו' כי הלא כמו זר נחשב האם יחטיא הוא יתברך את ראובן מפני תקון מה שיקלקל שמעון אך ביארנו שהענין הוא כי דרכו יתברך שרגלי חסידיו ישמור לבלתי יחטאו קל וחומר מחמורו של ר' פנחס בן יאיר שאין הקב"ה מביא תקלה על ידן וע"כ היה ראוי בל יניח את דוד אל חפשיות בחירתו כ"א ישמור רגלו מלכד עון ולא עשה כן רק נמנע מלשמרו והיה מקום לומר כי מה שלא שמרו היה מפני שעון קדום גרם לו זה כי עבירה גוררת עבירה לז"א לא היה דוד ראוי לאותו מעשה מחמת עבירה שקדמה שבגללה היה ראוי לעשות גם זאת וא"כ למה לא שמרו הלא הוא שאם חטא יחיד כו' וזה יאמר דוד פה אל נא אאשם על זאת כי הלא קרה לי כשה אובד והוא כי דרך צאן להיות על שומר ואם יניחם הרועה יאבד שה מהעדר כך תעיתי אני כשה אובד שלא שמרתני כאשר רגלי חסידיך תשמור ועוד טענה כי לו יונח כי אובד אני בקש את מי שהיה תמיד עבדך כי מצותיך לא שכחתי לכן גם אתה אל תשכחני.

או יאמר כי תורתך כו' לומר בקש עבדך וחקור ענינו ותמצא כי תורתך לא שכחתי כי אם שעם היות תורתך זכורה אלי עשיתי כי בדין התורה היתה מותרת כי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו ואם כן לא רדפתי אחר הנאתי שלא על פי התורה ואם כן היטבתי אשר דברתי כי יסורי גופי יועילו להקנות בו חיים כי לא היה הוא הגורם ומביא אותם עליו כי אם שסבל בשביל הנפש שתחי ותהלל את ה' ב"ה: