רוממות אל על תהילים · פרק 77 · פסוק 4

ומה שאמרתי אחר כך קולי אל אלהים והאזין אלי הוא כי אחרי כן שבתי וראה כי הדין עמו יתברך שלא ענני כי הסכלתי עשה כי איך על צרתי שלי את אדני דרשתי היא שכינה שעמי בצרה שבצרתי לה צר ואני בצרתה לא צר לי וטוב היה אצעק על גלות שכינה כ"י כי צר לי כי אנכי הסיבותי גלותה והיא אז תחרץ להצילני בראותה כי על גלותה נצטערתי ולא על עצמי כענין המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה על כן אז אזכרה אלהים שהוא שכינה שבגלות שלא זכרתיה מתחלה ואהמיה על עניניה רמז גם כן באמרו ואהמיה כי היא גם כן הומה על שם יה שהוא נפרד מהשתי אותיות של ה' שהוא ענין כי יד על כס יה כו' שנשבע הוא יתברך שלא יתחברו אלו עם אלו עד ינקם מעמלק וזה ירמוז באמרו ואהמיה ולא אמר ואהמה וראוי לנו להצטער על הדבר שאינו כבודו יתברך והוא למעננו בעונותינו וכל כך עזבתי צרתי ודאגתי על כבוד גלות השכינה כי אשיחה להעביר הדאגה כד"א דאגה בלב איש ישחנה ישיחנה לאחרים ואדרבה תחת העביר הדאגה על ידי שיחה הייתי מתפעל בדברי על הדבר עד גדר שותתעטף רוחי סלה מרוב מצוקת יגון כי אעורר חרפתי ורשעי כי גרמתי גלות שכינה באשמתי ואחר ששמתי לבי על צרת שכינה דבקת בי עד שאחזת שמורות עיני כי השלכתי צרתי אחרי גוי בערך צרת שם אלהים שאני דובר בך כאשר יבא ביאורו בס"ד: