רוממות אל על תהילים · פרק 107 · פסוק 40

ועדיין יש מקום לומר כי לא כן יהיה בבעלי חיים מדברים כי בעלי בחירה המה ולא ישנה יתברך בחירתם לז"א ראו נא דרכיו יתברך שגם שאינו משנה הבחירה להרע או להיטיב מסכל דעתם לבא לקבל ענשם והיא השגחה גדולה והוא כי הנה מי יאמין יתפתו המצריים לרדוף אחרי ישראל בים דרך ולא דעת ולא תבונה לאמר הלא לא ימנע או קריעת הים היה טבע ע"י הרוח קדים או השגחה אם הוא ע"י הרוח הלא לא יתמיד ואחר שעה ישובו המים למקומם ויכסו את כל חיל מצרים ואם הוא השגחה לעבור גאולים לא יעשה כן ה' למצריים אך הנה זאת עשה ה' כי מאז צוה לשאול ישראל מאת המצריים כלי כספם וזהבם ושמלותם זולת כוונת העשיר את ישראל היה לפניו יתברך למען יחם לבבם אחרי כן בראות כי ברח העם לרדוף אחרי בני ישראל כי נפשם מרה להם על כל הון בתיהם שהשאירו את מצרים כמצולה שאין בה דגים ועל כן בראות שהיו בורחים וחושבים כי לא היה ה' אתם כי על כן נבוכים הם בארץ אז נהפך לבם אל העם לאמר אוי לה לאותה בושה וחרפם כי לקחו את כל אשר לנו והבושת הגדול היה כי לא בלבד את אשר שאלו ישראל נתנו כי אם גם השאילום מעצמם עד בלתי השאיר כד"א וישאילום כו' וז"א שופך בוז על נדיבים שעירה עליהם ממרום רוח בוז שיאמרו ללבבם בזה לנו לעגה לנו שהיינו נדיבים מהשאילם את כל הון ביתנו וע"י כן לא שתו לב אם דרך הים היתה קיימת או ישובו המים עליהם כי נפשם מרה למו וזהו שופך בוז וכו' ויתעם בתהו לא דרך תוך הים: