רוממות אל על תהילים · פרק 69 · פסוק 11

ולא עוד כי אם שואבכה בצום נפשי כו' והוא כי על עם בני ישראל באה צרה בגופם במכת חרב והרג ואבדן ושבי ובזה וגם היתה להם צרת הנפש כמו שכתבנו שעליה אמר כי באו מים עד נפש שהוא על עון הצלם שגזר נבוכדנאצר להשתחוות לפניו אמר עתה הנה דרך אנשים לבכות על צרת עצמם מעל העון שהיא צרת הנפש אך אני לא עשיתי כך כי אם ואבכה בצום נפשי לא הייתי בוכה כי אם את נפשי ולא עם רוחי את גויתי וכ"כ הייתי מתפעל בצום ובכי כאחד עד שנשחת מאיש מראיתי ותהי נפשי לחרפות לי כי אם מתי היה טוב לי כי בהיותה בקרבי הייתי חרפה בעיני כל רואי נמצאת היותה בקרבי שהיא לחרפות לי.

או יאמר בצרת הגלות לא אדע מה לעשות ליתקן כי הנה החלתי ואבכה בצום נפשי שהוא כי עזבתי צרת גופי מהגלות ואבכה על צרת הנפש על אשר חטאתי וטמאתיה ואראה כי הנה ותהי הנפש לחרפות לי כי בהיותי בוכה ואומר אוי לי על נפשי שאבדתי בהשתחויתי לצלם היו מחרפין אותי בגוים באמור הלא זו היא חרפתכם שהיה לכם אלוה כזה ועבדתם להבלי הגוים והיו רוקקים בפני ואלו לא הייתי מזכיר רק צרת הגלות לא היו מחרפין כי הייתי להם בזה למזכירי עון: