רוממות אל על תהילים · פרק 40 · פסוק 13

כי אפפו עלי רעות כו' הנה אמרו רבותינו ז"ל אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו . עוד ידענו מרז"ל כי עונות האדם הם המטמטמים עיניו וגוררים לו עוד עונות ועבירות והם המתלבשים בצרות וממרקים אותו כד"א ותמוגנו ביד עונינו. ונבוא אל הענין אמר הנה אפפו עלי רעות עד אין מספר ואל תאמר אלי למה משראית הרעה הראשונה באה לא פשפשת במעשיך והיית מתקן מיד כי הלא מיד טרם בא הרעה השיגוני עונותי וטמטמו עיני באופן שלא יכולתי לראות הרעה ואם כן לא יחשב לי עון לומר שמשראיתי יסורין באים עלי למה לא פשפשתי כי לא יכולתי לראות ועוד רעה חולה שאם הייתי רואה מיד והייתי מפשפש במעשי הייתי שב מעונות דקים וקלים שלא חשתי עליהם ולא היו מתעבים בהיסח דעתי אך ע"י שלא יכולתי לראות לא פשפשתי ולא שמתי לבי ואותם הדקים נעשו עבים וגסים ועצומים תחת היותם דקים כחוט השערה כי על ידי שלא פשפשתי לא מצאתים והסחתי דעתי ונתעבו וזהו עצמו משערות ראשי כי מהיותם שערות ראשי שהיו כמותם דקים מתחלה נעשו עצומים ועבים וזהו עצמו משערות ראשי ואין עלי אשם בעצם כי לבי עזבני שלא הביאם במחשבתי מאז היו דקים שלא היו חשובים וידועים. או ענין הכתוב קרוב לזה והוא כי הנה יש צרות לגוף ויש צרות לנפש צרות הגוף כענין היות איש לפני הבאים להרגו כי אם גופו הם ממיתים ולא את הנפש כי אם המומת איש צדיק תאיר נפשו באור החיים אחרי מותו אך הממית לנפש הוא העון כי הוא משחית נפשו כי על כן הוא יתברך את אדום ואת מצרים שבקשו להרוג בחרב את ישראל אמר עליהם לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי אך למדין שבקשו להחטיא אמר צרור את המדינים כו' ועל דרך זה אמר דוד הנה לי שני סוגי אויבים א' מבני אדם הבאים להרגני. ב' עונות הבאים להחטיאני ועל הסוג הא' אמר כי אפפו עלי כלומר עלי ולא בי בעצם רק בגוף החיצון. והסוג השני הוא כי השיגוני עונותי אותם שלא יכולתי לראות שהיו דקים והייתי בלתי שם לבי ועל כן עצמו מהיותם דקים כשערות ראשי והיה כי ולבי עזבני מתחלה כי דקים היו: