רוממות אל על תהילים · פרק 6 · פסוק 2

הנה מזמור זה זימר בהיותו על ערש דוי. ולבא אל עניננו נקדים כי הנה אף גדול מחמה כמפורש אצלנו ברב פנינים כי על כן בעון העגל סילק הוא יתברך מעל ישראל את האף ומרע"ה את החמה כמז"ל וגם האף הוא לשון זכר וחמה נקבה תשת הכוח וגם היסורין קשים מהתוכחה ככתוב אצלנו על פסוק מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי על היסורין הכבדים אמר מאיסה שאדם מואס בהם אך על התוכחת הקל מיסורין אמר אל תקוץ שהוא היות האדם קץ ומתחמץ לבו בצד מה אך לא מואס אותם לגמרי והוא כי הנה יש יסורין על עון והם קשים שיש בהם ביטול תורה ותפלה ונקראים מוסר ויש קלים שאין בהם ביטול תורה ותפלה והם יסורין של אהבה וקראם תוכחה והוא מה שפירש ואמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח ולא אמר ייסר כי חוזר אל התוכחת הנזכר שהוא של אהבה כאמרו כי את אשר יאהב ה' יוכיח ולא אמר ייסר. ונבא אל הענין והוא כי בחליו היה נדון בקרבו כי לא ידע אם רצונו יתברך היה לייסרו במכאוב על משכבו אך למות לא יתנהו. או היה חליו אשר ימות בו ובכל חלוקה יש בחינות אם ה' חפץ דכאו ביסורין אפשר הם קשים למרק עון הנקרא מוסר או של אהבה הנקרא תוכחת כמדובר ואם הרצון הוא שימות בו אפשר מת חייב או מת זכאי ע"י מה שנתמרק עד כה על כן אמר אם הכונה היא יסורין בלבד אם הם של אהבה הנקראים תוכחת ה' אל באפך שהוא בחינת רוגז קשה יהיה ואם הם של עון הכבדים הנקראים מוסר אפילו בבחינת חמה אל יהיו לומר איני מואס אותם כי אם שאל באף יהיה מה שתוכיחני ואל בחמה מה שתיסרני: