רוממות אל על תהילים · פרק 102 · פסוק 4

כי כלו בעשן ימי וכו' מה שאמרתי אל תסתר כו' כי ביום הצרה שאני מצר ביותר אל תסתר פניך שהוא פן אבעוט ביסורין אמר עתה הלא יחסדני שומע באמור אלי וכי זו היא מדת צדיקים לבעוט שתירא מזה על כן אני אומר שאינו מן התימה כי הלא כלו בעשן כו' והוא כי כמקרה מוקד שיוקד בו אש והעשן עולה ממנה ומעשן ומפסיד מה שלמעלה בעלותו מהמוקד כן יקרני כי הלא הנה עצמותי הם כמוקד שבתוכם יקד יקוד כיקוד אש מצרבת הצרות ועשן האש שבהן שהנמשל הוא הרהורין מאש הצרות עולין עד המוח ומבלבלים אותו לחשוב מחשבות נפסדות על כובד הצרות ביד מרעים ובא עד גדר שאפסיד כל הימים שהיו שלי כי עשיתי בהם הויה על ידי זכיות שעשיתי בהם כמאמר ספר הזוהר על פסוק ויקרבו ימי ישראל כו' כל אותן הימים אני מפסיד אם ח"ו אני תוהה על הראשונות כלומר ועל כן אשאלה ממך אל תסתר פניך ממני וזהו כי כלו בעשן ימי הם הימים שנעשו שלי ע"י הזכיות עתה כלו בעשן ואיזה הוא העשן הלא הוא כי עצמותי כמוקד שבו אש נחרו ומאותו מוקד שהוא בעצמותי עולה העשן אל המוח להרהר עד כלות ימי וזהו כי כלו כו' על ידי מה שעצמותי כמוקד כו':