אני מאמין; קריאה שבועית בפרשת השבוע · כי תשא; משה מתיר נדר

כי תשא
משה מתיר נדר

הכרזת ״כל נדרי״ הנאמרת בכניסת יום כיפור היא בגדר תעלומה. מבין הטקסטים הדתיים שנתקדשו בתודעתנו, טקסט זה הוא אולי המוזר ביותר. ראשית, אין הוא תפילה בכלל. אפילו לא וידוי. זהו נוסח משפטי יבש להתרת נדרים. הוא כתוב ארמית. אין הוא מזכיר את אלוהים כלל. הוא איננו חלק מהתפילה. אין צורך לאומרו בבית הכנסת דווקא. ודורות של פוסקי הלכה דחו אותו או לפחות תמהו עליו.

לראשונה נזכרת התרת נדרים זאת במקורותינו במאה השמינית לספירה, וכבר שם זהו אזכור המתנגד לה: רב נטרונאי גאון הוא ראשון בשורה ארוכה של חכמים שסברו שהיא בעייתית. לדעתו, אדם אחד אינו יכול להתיר כך את נדריה של קהילה שלמה. וגם אם הדבר אפשרי הוא אינו רצוי, שכן הוא עלול לגרום לאנשים לזלזל בנדרים ובשבועות שלהם. נוסף על כך, הרי כבר בערב ראש השנה, בתפילת שחרית, עורכים התרת נדרים. דבר זה נזכר במפורש בתלמוד.¹נדרים כג ע״ב. אין שם אזכור להתרת נדרים ביום כיפור.

רבנו תם, נכדו של רש״י, בלט בעמידתו על כך שהתרת נדרים מהסוג שישנו ב״כל נדרי״ אינה יכולה להיות רטרואקטיבית. היא אינה יכולה לחול על נדרים שכבר נעשו. היא יכולה לשמש רק סיוג מניעתי לנדרים עתידיים. לכן תבע לשנות את נוסח ״כל נדרי״ כך שיתייחס לשנה הבאה ולא לשנה שחלפה.

למרות זאת, או דווקא משום כך, אמירת ״כל נדרי״ עוררה עוינות מצידם של גויים שטענו שהיא מוכיחה כי היהודים אינם רואים את עצמם מחויבים לכבד את ההבטחות שלהם — שהרי בלילה הקדוש בשנה היהודית הם מבטלים אותן. לשווא הודגש שוב ושוב כי התרת הנדרים הזאת חלה רק על נדרים שבין אדם לאלוהיו, לא על התחייבויות בין־אישיות. לאורך ימי הביניים, ובכמה מקומות עד המאה ה־18, הוכרחו יהודים להישבע משום כך בדיונים משפטיים שבועה מיוחדת, ״שבועת היהודים״.

היו אפוא טעמים הלכתיים וקהילתיים כאחד שלא לומר ״כל נדרי״ — אך למרות כל הדאגות והספקות הוא שרד. הוא אף נחשב, כאז כן עתה, לביטוי העילאי ליראה ולחומרה של יום הכיפורים. עוצמתו שלא קהתה חזקה מכל ההסברים הניתנים לו. דומה שהכרזה זאת מסמלת דבר מה גדול ממנה עצמה; אולי דבר מה מן ההיסטוריה היהודית ואולי מן הדופק הסמוי של הלב היהודי.

היו מן ההיסטוריונים שטענו ש״כל נדרי״ זכה למעמדו הרגשי בימי השמד, המרת הדת הכפויה, לנצרות ולאסלאם, בימי הביניים — ובייחוד בספרד ובפורטוגל במאות ה־14 וה־15. בכמה וכמה מקומות וזמנים הועמדה בפני היהודים הברירה: המירו את דתכם או שתהיו נתונים לרדיפות. לפעמים הברירה הייתה: השתמדו או שתגורשו. ולפעמים: השתמדו או שתושמדו. היו מן היהודים שהמירו את דתם. הם ידועים בשם אנוסים. בספרד הם כונו ״קונברסוס״ (מומרים), או בשם הגנאי ״מראנוס״ (חזירים).

רבים מהם נשארו יהודים בחשאי, ואחת בשנה, בליל יום כיפור, היו מתגנבים אל בית הכנסת, להתיר את הנדרים שנדרו בקבלם על עצמם את הדת האחרת, באשר עשו זאת בכפייה. הגעה זו לבית הכנסת הייתה בשבילם תשובה במלוא מובן המילה, גם במובנה המקורי: שיבה הביתה.

על השערה זו יש כמה קושיות מתבקשות. ראשית, ״כל נדרי״ היה קיים מאות שנים לפני תקופות השמד. ההיסטוריון יוסף בלוך שיער, משום כך, ששורשי המנהג ברדיפות היהודים בידי הנוצרים בספרד הוויזיגותית: בשנת 613, כמעט 900 שנה לפני גירוש ספרד הידוע, הוציא המלך הוויזיגותי סיסבוט צו דומה מאוד, שדרש מהיהודים לבחור בין התנצרות לגירוש. אך בכל מקרה, לא סביר שהקונברסוס הסתכנו בהגעה לבית הכנסת בתאריך קבוע בשנות האינקוויזיציה, שכן לכידתם שם בידי הרשויות הייתה עולה להם בעינויים, במשפט ובמוות. ועוד, בנוסח ״כל נדרי״ אין שום אזכור להמרת דת, וגם לא לתשובה, לשינוי זהות או לכפרה. זוהי התרת נדרים כפשוטה.

אין די אפוא בתיאוריה זאת, וגם לא באחרות (כגון זו המתמקדת בכוחו הרגשי הרב של ניגון התפילה הזאת).

ייתכן של״כל נדרי״ משמעות שונה לגמרי, שיסודה במדרש חז״ל מופלא על פרשת השבוע שלנו. יום הכיפורים אינו נזכר בפרשה במפורש, אבל חשבון של ספירת ימים מגלה שיסודו במאורעות המתוארים בה. בני ישראל חטאו בחטא העגל הנורא ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני. משה התפלל שוב ושוב לה׳‏ שימחל להם, ומשהשיג מחילה זו ירד מהר סיני עם הלוחות השנִיים, אלה שבאו במקום הלוחות שהוא שבר למראה החטא. אותו יום, על פי מניין הימים, היה עשרה בתשרי; על פי המדרש, יום הכיפורים נקבע בתאריך זה לזכר אותו רגע שבו ראו בני ישראל את משה יורד עם הלוחות החדשים וידעו שנסלח להם.

תפילתו של משה המתועדת בתורה נועזת. אך המדרש נוסך בה עוד תועפות של תעוזה. התורה מקדימה לה את המילים ״וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳‏ אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר״ (שמות לב, יא). הפועל ״וַיְחַל״, צורת העתיד המהופך של ״לְחַלּוֹת״, מבואר בדרך כלל כ״הפציר״, ״התחנן״, ״ניסה לפייס״. אך מדרש חז״ל מזהה אותו עם ״יַחֵל״ שמובנו בתורה הוא הפרת נדר: ״אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה׳‏ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה״ (במדבר ל, ג). על סמך זאת יוצר המדרש פרשנות מפליאה:

על פי המדרש, הפעולה הראשונית של הסליחה מאת ה׳, שיום כיפור מיוסד עליה, נולדה מהתרת נדר — כאשר משה התיר את נדרו של ה׳. חז״ל פירשו את הפסוק ״וַיִּנָּחֶם ה׳‏ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ״ (שמות לב, יד) כאומר שה׳‏ ביטא חרטה על נדרו — חרטה שהיא תנאי להתרת נדרים. מדוע התחרט ה׳‏ על כוונתו להעניש את העם על חטאו? על שאלה זו עונה מדרש אחר, נועז לא פחות. הוא דורש את פתיחת מזמור סא בתהילים: ״לַמְנַצֵּחַ עַל נְגִינַת לְדָוִד: שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי, הַקְשִׁיבָה תְּפִלָּתִי״ (פסוקים א–ב). ההקדשה ״למנצח״ שכיחה במזמורי תהילים, והכוונה, שבמקרה שלנו אפילו נאמרת במפורש, היא למנצח על הנגינה. אך המדרש מדבר על מנצח במאבק, ובקפיצה דרשנית מדהימה מדבר על ״המנצח המבקש להינצח״, כלומר שינצחו אותו:

ה׳‏ רוצה שסליחתו תגבר על צדקתו, מפני שהצדק המוחלט פוגע באנושות — זו שהוא ברא בצלמו. על כן הוא התחרט על נדרו ואִפשר למשה להתיר אותו. מכאן כוחו של ״כל נדרי״. הוא מעלה את זכר חטאם החמור ביותר של בני ישראל, חטא העגל, ואת זכר הסליחה עליו — זו שנשלמה ביום העשירי בתשרי, כאשר משה ירד מההר ובידיו הלוחות השניים. סליחה זו היא פרי תפילתו הנועזת של משה, שחכמינו הבינוה כמעשה של התרת נדרים. ״כל נדרי״ משחזר אפוא תפילה זו.

סוד כוחו של ״כל נדרי״ איננו אפוא זכר גזרות השמד בימי הביניים, אלא זכרו של אותו רגע המתואר בפרשתנו, שבו משה עמד בתפילה לפני האלוהים ושכנע אותו למחול לעמו: הפעם הראשונה שבה נסלח לעם כולו למרות חומרת חטאו. בתפילת מוסף של יום הכיפורים אנו מתארים את פרטי עבודת הקודש ביום הכיפורים השני: זה שהונהג בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, משנבנה המשכן. אבל ב״כל נדרי״ אנו זוכרים את יום הכיפורים הראשון, החד־פעמי, בעת שהתיר משה את נדרו של בורא עולם ונתן לרחמיו לכבוש את כעסו ולגול על מידותיו. סילוק מידת הדין מפני מידת הרחמים הוא היסוד לכל סליחותיו של הא־ל.