אני מאמין; קריאה שבועית בפרשת השבוע · מבוא; למצוא אמונה

מבוא
למצוא אמונה

בהיותי רב ראשי בבריטניה, זכיתי בכמה חברויות נפלאות עם מנהיגים דתיים בני דתות אחרות — בהם שני ראשי הכנסייה האנגליקנית, הארכיבישופים מקנטרברי, שהחליפו זה את זה בתקופתי. קשריי עימם היו חלק מתהליך עומק של ריפוי שהתרחש בין יהודים ונוצרים בתקופה שלאחר השואה — לאחר מאות על מאות שנים של ניכור ולמטה מכך. כיבדנו את ההבדלים בינינו, אבל עבדנו יחד על הדברים שהיו חשובים לכולנו, משינוי האקלים עד המאבק בעוני.

פעם אחת שאל אותי הארכיבישוף מקנטרברי באותה עת, ג׳ורג׳‏ קארי, שאלה משונה. ״אנחנו עומדים להכריז על ׳שנת הקריאה בתנ״ך׳. אתה חושב שתוכל לעשות דבר דומה בקהילה היהודית?״ — ״כמובן״, עניתי. ״אנחנו עושים זאת כל שנה. יש רק מילה אחת שעלולה להיות בעייתית לנו״ — ״איזו?״ — ״המילה ׳קריאה׳״, עניתי. ״אנחנו אף פעם לא מסתפקים בקריאה בתנ״ך. אנחנו לומדים אותו, מפרשים אותו, מפרשים את מפרשיו, דנים, שואלים, מתווכחים. המילה ׳קריאה׳‏ לא מתאימה לדרך שבה אנחנו עוסקים בתורה. העיסוק שלנו בה אקטיבי יותר״.

יכולתי להוסיף שאפילו המונח ״קריאת התורה״, המציין את הקריאה בספר התורה בעת התפילה בציבור, אינו מציין קריאה גרידא. קריאת התורה היא אקט פרפורמטיבי. דיבור שהינו מעשה המחולל מציאות. זהו ביצוע שבועי מחודש של מעמד הר סיני. זהו טקס של אשרור בריתנו עם הא־ל, הדומה לזה שערך משה רבנו בסיני — ״וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם. וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳‏ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״ (שמות כד, ז) — ולמעמד חידוש הברית שערך עזרא הסופר בימי שיבת ציון, כמתואר בפרקים ח–ט בספר נחמיה. ״קריאה״ אינה מציינת כאן את מה שמציינת מילה זו כיום, אותה ישיבה בכורסה עם ספר. ״קריאת״ התורה היא הצהרה על דבר ה׳, הכרזה עליו, כינון שלו והוראתו לרבים. היא קרובה במובנה ל״קריאה״ הראשונה, השנייה והשלישית שבהן מתקבל חוק בכנסת.

התורה, אם כן, אינה דבר שאנחנו פשוט קוראים. היא דורשת התמסרות ומעורבות אישית. ומה שאִפשר מעורבות זאת הוא המונח ״מדרש״ שטבעו חז״ל. המדרש, כפי שאני מבין זאת (וישנן כמובן עוד דרכים להבין) היה המַעֲנֶה שנתנו חז״ל להסתלקות הנבואה. כל עוד היו נביאים — עד ימיהם של הנביאים חגי, זכריה ומלאכי — הם מסרו לבני דורם את דבר ה׳. הם שמעו אותו; הם הכריזו עליו; דבר האלוהים חי בתוך זרמיה וסערותיה של ההיסטוריה.

אך אז חדלה נבואה מישראל. איך יגשרו היהודים על הפער בין לשון התורה הכתובה לבין המציאות ההיסטורית בת הזמן? המשבר היה גדול, וקבוצות שונות בעם הגיבו בדרכים שונות. הצדוקים, ככל הידוע לנו, ניסו להיצמד לפשוטו של מקרא. לדידם, התורה אינה מתחדשת מדור לדור. היא ניתנה פעם אחת — ולתמיד.

קבוצות אחרות, ובהן אלו המוכרות לנו ממגילות ים המלח, פיתחו סוג של דרשנות שכּונה ״פֶּשֶׁר״. על פי תפיסתם, יש לַכָּתוב משמעות שמעל לפני השטח, אבל יש לו גם משמעות חבויה, הנוגעת תדיר למאורעות או לאנשים בהווה, או לאחרית הימים — שהם האמינו כי היא קרובה לבוא.

חז״ל, לעומת זאת, פיתחו את טכניקת המדרש — אשר, באמצעות קריאה צמודה הסורקת את המילים עד דק, יכולה להאיר לנו פרטי הלכה (מדרש הלכה) או פרטים סיפוריים החסרים מן הספר (מדרש אגדה). צורה זו של לימוד והיסק מוצלחת כל כך, שהמוסד החשוב ביותר ביהדות הרבנית נקרא על שמה: בית המדרש.

המדרש הוא הגשר שעל פני תהום הזמן שבין עולמו של הכתוב המקורי, לפני שלושת אלפים עד ארבעת אלפים שנה, לבין עולמנו בזמננו ובמקומנו. המדרש אינו שואל ״מה הייתה משמעות הכתוב כשנכתב?״, אלא ״מהי משמעותו של הכתוב בשבילי, כאן, עכשיו?״. מאחורי המדרש עומדים שלושה עיקרים יסודיים של אמונה.

ראשית, התורה היא דבר ה׳, וכמו שה׳‏ עומד מעל לזמן, כך גם דבריו. יהיה זה אבסורד להניח, למשל, שאדם שחי לפני שלושת אלפים שנה ויותר יכול היה לחזות את הטלפון החכם, את הרשתות החברתיות ואת הציפייה שנהיה מקוונים וזמינים כל היממה, כל השבוע. והנה, השבת עונה כיום לתופעות הללו בדיוק, ולצורך שלנו בגמילה שבועית מן העולם הדיגיטלי. ה׳‏ מדבר אלינו היום ברמזים סמויים שהוא שתל במילים שאמר לפני יותר משלושת אלפים שנה.

שנית, הברית בין ה׳‏ לבין אבותינו בהר סיני תקֵפה גם עתה. היא צלחה את גלות בבל, את חורבן בית שני, את אלפיים שנות הגולה, וגם את השואה. התורה היא כתב הברית הזאת, והיא עדיין מחייבת אותנו.

שלישית, העקרונות שביסוד התורה כמעט שלא השתנו לאורך אלפי השנים שעברו מאז ניתנה לנו. נכון, אין לנו היום מקדש וקורבנות. עונשי מוות אינם נוהגים היום. אבל הערכים שביסוד התורה רלוונטיים להפליא לחברה בת זמננו ולחיי הפרט במאה ה־21 שעל ציר זמן החולין.

מכל אלה עולה כי איננו ״קוראים״ בתורה קריאה גרידא. אנחנו מביאים אותה אל זמננו, אל חיינו, אל הקשב הדרוך שלנו ואל עומק מחויבותנו הקיומית. האמונות שאני מחזיק בהן נוצרו בשיחה המתמשכת הזאת עם הכתובים — עם התורה שהיא חלק מן הנפש היהודית ומן השבוע היהודי. על כן, כדי להדגיש את המעורבות האישית הזאת, החלטתי לקרוא לסדרת השיחות הזאת על מעגל פרשות השבוע אני מאמין. במילים אלה אני מתכוון לומר: כך למדתי לראות את העולם, מתוך הקשבה דרוכה ופעילה לתורה ולמסר שהיא נושאת אליי, בזמן הזה, במקום הזה.

התורה איננה מסכת סדורה של אמונות ועיקרים. היא דרך ייחודית לראות את העולם ולהגיב אליו. בעידן של חשכה מוסרית, המסר שלה עוד זורח. כך, בכל אופן, אני מאמין. תהא השנה הזאת שנת לימוד וצמיחה לכולנו.

סדרת המאמרים אני מאמין היא האחרונה בסדרות השיחות לפרשת השבוע שהרב זקס זצ״ל הספיק לכתוב עד מותו בטרם עת בשבת, כ׳‏ בחשוון תשפ״א. שנת כתיבתן, שנת תש״ף, הייתה שנה לא מעוברת, ועל כן היו בה כמה שבתות שקראו בהן שתי פרשות — והרב, מטבע הדברים, כתב מאמר על אחת מהן. לצערנו הגדול, הוא לא הספיק לכתוב את כל המאמרים המשלימים לפרשות החסרות לקראת עריכת הספר. כדי לכלול בספר הזה שיחה לכל פרשה ופרשה, בחרנו לפרשות החסרות מאמרים מוקדמים יותר, שלהערכתנו הולמים את נושא האמונה המאחד את המאמרים בספר. ואלו הם המאמרים שהוספנו, והשנים שבהן פורסמו לראשונה:

• תזריע: אותלו, ויקיליקס וקירות מנוגעים (תשע״א)

• אחרי מות: עם קדוש, ארץ קדושה (תשע״א)

• בהר: אחריות אמיתית (תשס״ח)

• מטות: מילה זו מילה (תשע״א)

• ניצבים: למה להיות יהודי? (תשע״ב)

• וזאת הברכה: הירושה השייכת לכול (תשע״ט)

יהא זכרו ותהא תורתו ברכה לדורות הבאים.