אני מאמין; קריאה שבועית בפרשת השבוע · וזאת הברכה; הירושה השייכת לכול

וזאת הברכה
הירושה השייכת לכול

מדרש חז״ל המצטט פסוק מפרשת וזאת הברכה מספר סיפור נוקב:

אכן, סיפור לא קל. רבי ינאי רואה זר לבוש באלגנטיות ומניח שהוא בר אוריין. הוא לוקח אותו לביתו ומגלה שההפך הוא הנכון: זהו אדם שלא זכה לחינוך יהודי כלל. הוא אינו יודע שום דבר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. אפילו לברך על המזון אינו יודע.

רבי ינאי, תלמיד חכם, מביט עתה באורח בהתנשאות ואף בסלידה. אבל הלה אומר לו, בעצם: ״התורה היא ירושתי כמו שהיא ירושתך. מאחר שאתה קיבלת הרבה ואני לא כלום, עליך לחלוק איתי במה שיש לך. במקום לבזות אותי, למד אותי״.

רעיון זה הוא ממעצבי ההיסטוריה היהודית: הרעיון שידיעת התורה שייכת לכולם; שלכולם צריכה להינתן ההזדמנות ללמוד; שהחינוך צריך להינתן לכול; שראוי שכל מי שיכול יהיה בר אוריין בהלכה היהודית, במחשבה היהודית ובתולדות ישראל; ושחינוך לכול הוא ביטוי עילאי לערך כבוד האדם.

רעיון זה מושרש כל כך בתרבות היהודית, ומקורותיו כה קדומים, שאנו עלולים לשכוח בקלות כמה הוא רדיקלי. ידע הוא כוח — כדברי המימרה הרווחת, המיוחסת לסר פרנסיס בייקון. בעלֵי יֶדע נוטים בדרך כלל לסרב לחלוק אותו עם אחרים. ברוב החברות היו אליטות קטנות של יודעי קרוא וכתוב ששלטו במנהל השלטוני. עד היום, במקצועות רבים מקובל להשתמש באוצר מילים טכני הנָגיש רק לאנשי המקצוע עצמם — חומה בלתי חדירה שהם בונים סביב תחום הידע שלהם.²ראו עמוס פונקנשטיין ועדין שטיינזלץ, הסוציולוגיה של הבערות, תל אביב: משרד הביטחון, האוניברסיטה המשודרת, 1987.

היהדות ראתה זאת תמיד אחרת. אחרת לגמרי. העליתי פעם את ההשערה שהדבר קשור בכך שהיהדות נולדה בערך באותו זמן שבו נולד האלף־בית הפרוטו־שמי: הממצא העתיק ביותר שלו שנתגלה הוא מימי האבות, במדבר סיני, באזורים שעבדים עבדו בהם. כתב זה שונה מכל קודמיו בכך שיש בו עשרים ושניים סימנים בלבד שאפשר לבטא בהם את השפה כולה. בשל קלות הלימוד שלו והשימוש בו, הוא פתח לראשונה את הפתח לידיעת קרוא וכתוב נרחבת, מעבר לגבולותיה של אליטה מקצועית קטנה שבניה יכולים להקדיש שנים לשינון מערכת כתב מסובכת. היהדות, כפי שראינו, נושאת את חותם הפתיחות הזאת. אברהם נבחר כדי ללַמד את הרבים:

״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳״ (בראשית יח, יט).

משה מדבר שוב ושוב על חינוך הדור הצעיר:

״וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״ (דברים ו, ז).

מעל לכול ניצב המופת האישי של משה עצמו. ברגע גורלי, כאשר אלדד ומידד התנבאו במחנה ויהושע הרגיש שזהו ערעור על סמכותו של משה, ענה לו משה: ״הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה׳‏ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה׳‏ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!״ (במדבר יא, כט). משה ייחל לכך שלכולם תהיה גישה ישירה לקב״ה כמו זו שהייתה לו.

ייחודו של מעמד כריתת הברית בין ישראל לה׳‏ בהר סיני טמון בכך שהא־ל התגלה בו לא לנביא, ולא לאליטה קטנה, אלא לעם שלם. אין דומה לכך בתולדות הדתות. התורה מדגישה זאת פעם אחר פעם:

״וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו״ (שמות יט, ח); ״וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם״ (שמות כד, ז).

במעמד הקהֵל, שהתורה מצווה לערוך אחת לשבע שנים, צריכים לנכוח כולם: ״הַקְהֵל אֶת הָעָם — הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ — לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה׳‏ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת״ (דברים לא, יב). אין מדובר רק במתן רשות לכל אדם לדעת את חוקיו ומסורותיו של העם; מדובר בחובה המוטלת על כל אדם. זו הייתה תפיסה שוויונית מסוג פורץ דרך: לא שוויון בכוח או בכסף, אלא שוויון בגישה לחינוך והשכלה.

נאומי ספר דברים הם תיעוד של ניסיון חלוצי בתחום חינוך המבוגרים. המורה־הנביא ראה את העם כולו כקהל שומעי לקחוֹ, ולימד אותם גם את כללי ההתנהגות — ״הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים״ (דברים ו, א) — אבל גם, חשוב לא פחות, את ההיסטוריה שמאחוריהם. זאת כוונת פסוק ההקדמה לשירת האזינו,

״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם״ (דברים לא, ל).

כאלה הם גם פסוקי ההקדמה לברכות משה בפרשתנו, פרשת וזאת הברכה: ״וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ... תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״ (דברים לג, א, ד). הפסוק האחרון הוא ששימש את אורחו של רבי ינאי כהוכחה שהתורה שייכת לכולם. לא רק למלומדים, לנבחרים, למוכשרים במיוחד, למעמד או לקַסְטה. היא מוֹרָשה לכל קהילת יעקב.

את השפעת הדמוקרטיזציה מרחיקת הלֶכת הזאת של הידע אפשר לראות בפרט מפליא בספר שופטים. ההקשר: גדעון נלחם נגד המדיינים שמיררו את חייהם של שבטי ישראל. הוא רדף אחריהם בעבר הירדן, ושם ביקש מאנשי העיר סוכות לתת לחייליו אוכל. הם היו רעבים ומותשים. תושבי העיר סירבו. קודם תנצח במלחמה, אמרו לו, ואז תקבל אוכל. גדעון כעס, אך המשיך הלאה. מששב, עטור ניצחון, עבר שוב דרך סוכות — ״וַיִּלְכָּד נַעַר מֵאַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיִּשְׁאָלֵהוּ, וַיִּכְתֹּב אֵלָיו אֶת שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת זְקֵנֶיהָ, שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִישׁ״ (שופטים ח, יד). המשך הסיפור אינו מענייננו כאן; אותנו מפליאה העובדה שהפסוק מניח כמובנת מאליה, שכבר אז, לפני יותר משלושת אלפים שנה, ברור למנהיג ישראלי כי נער אקראי יודע קרוא וכתוב!

וזה נמשך. במאה החמישית לפני הספירה, בימי שיבת ציון, כינס עזרא הסופר את העם במסגרת מאמציו להשיב אליו את הלכידות לאחר החורבן והגלות. הדברים שנשא היו במהותם סמינר לחינוך מבוגרים באוריינות יהודית:

עזרא ונחמיה פיזרו בקהל לוויים כדי שיסבירו להם את הנשמע ואת פירושו (שם, ח). כך לאורך ימים רבים. עזרא נעשה, כמשה בזמנו, מופת למנהיגות מסוג חדש, סוג שמכורתו בישראל המקראית: המורה כגיבור תרבות. בזכות הבסיס הזה התגברה היהדות על האתגר התרבותי של יוון, ועל הכוח הצבאי של רומא: לא יהדות המלכים, הכוהנים, הארמונות והמקדש עמדה בפרץ, אלא יהדות בית הספר, בית הכנסת ובית המדרש. במאה הראשונה כבר התקיימה מערכת שלמה של חינוך חובה לכול, ראשונה בעולם — הישג שהתלמוד מייחס ליהושע בן גמלא.³בבא בתרא כא ע״א.

רק בעת החדשה התפשט רעיון החינוך לכול מחוץ לעולם היהודי. אפילו באנגליה, בעת שהייתה המעצמה הראשונה במעלה בעולם, לא היה חינוך חובה לכול עד שהתקבל חוק בעניין ב־1870. שנים רבות עברו עד שמציאות זו החלה להתקיים ברוב העולם — בזכות מהפכת האינטרנט. גם כיום, כ־50 מיליון ילדים אינם מקבלים חינוך, במדינות כגון סומליה, אריתריאה, האיטי, איי קומורו ואתיופיה.

אני מאמין שחינוך הוא המפתח לכבוד האדם, ושהוא צריך להיות נגיש לכולם. זהו אחד הרעיונות החשובים בהיסטוריה. הוא נולד במילותיה המהדהדות של פרשת וזאת הברכה, ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״.