אני מאמין; קריאה שבועית בפרשת השבוע · לך לך; בירה דולקת

לך לך
בירה דולקת

למה אברהם? זו השאלה הטורדת אותנו בקוראנו את פתיחת פרשת השבוע. לפנינו גיבורו הראשי של סיפור אמונתנו, אבי אומתנו, אביר המונותיאיזם, הקדוש לא רק בעינינו אלא גם בעיני הנוצרים והמוסלמים. והנה, כשהתורה מתארת את חייו המוקדמים, קשה למצוא רמז לסיבה בבחירה דווקא בו. מדוע נתייחד אברהם, ורק לו מכל בני דורו אמר אלוהים ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״ (בראשית יב, ב–ג)?

הדבר מתמיה עד מאוד. התורה נוהגת לספק צידוקים לבחירות מסוג זה. על נח נאמר ״נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ״ (בראשית ו, ט). את משה הצעיר מתארת התורה כמי ששם נפשו בכפו והתערב בכל פעם שראה אי־צדק, במצרים ובמדיין, בלי תלות בזהותו של התוקף ובזהותו של המותקף. לנביא ירמיהו אמר ה׳‏ כשנגלה אליו לראשונה, ״בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ; נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ״ (ירמיהו א, ה). כל אלה היו אנשי מעלה מובהקים. ואילו אצל אברהם אין זֵכר לַדבר. לחז״ל, למפרשים ולהוגים לאורך הדורות לא נותר אלא להעלות השערות שימלאו את הפער הזועק הזה ויסבירו במה נשתנה אברהם.

ישנם שלושה כיווני הסבר עיקריים. על פי האחד, אברהם היה האיקונוקְלַסְט הראשון: ראשון מנתצי האלילים. היסוד לכך נמצא בדברי ממשיכו יהושע, בנאומו בערוב ימיו, והוא מצוטט בהגדה של פסח: ״בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ (יהושע כד, ב). תרח אבי אברהם היה עובד אלילים. על פי המדרש, הוא ייצר פסלים ומכר אותם. יום אחד, מספרים חז״ל, שבר הילד אברם את כל הפסלים במקל, שם את המקל בידו של הגדול בפסלים והסתלק. כשאביו הגיע ודרש דין וחשבון, האשים אברם את האליל שהמקל בידו. אתה צוחק עליי? שאל האב. פסלים לא יכולים לעשות כלום. אם כך, שאל אברם הקטן, למה אתה עובד אותם?¹על פי בראשית רבה לח, יג.

לפי תפיסה זאת, אברהם היה האדם הראשון שערער על אלילי הזמן. זו תובנה עקרונית, שיש בה כדי להאיר הרבה מעבר לזמנו ומקומו של אברהם. יהודים, מאמינים וגם כאלה שאינם, היו תדיר איקונוקלסטים. כמה מן ההוגים המהפכניים ביותר, בפרט בעת החדשה, היו יהודים. היה להם האומץ לערער על החוכמה המקובלת, לחשוב מחשבות חדשות ולראות את העולם בעיניים רעננות. כך קמו מדענים ויוצרים פורצי דרך כגון אלברט איינשטיין בפיזיקה, זיגמונד פרויד בפסיכואנליזה, ארנולד שנברג במוזיקה, קרל מרקס בכלכלה ובזמננו עמוס טברסקי ודניאל כהנמן בכלכלה התנהגותית. חז״ל דרשו שאברהם נקרא עברי כי כל העולם עמד מעבר אחד ואברהם מהעבר האחר²בראשית רבה מב, ח. — ודומה כי עמדה נפשית זו נצרבה בחומר הגנטי התרבותי והרוחני של היהודים.

את כיוון ההסבר השני מציג הרמב״ם במשנה תורה: אברהם כפילוסוף. בעידן שבו גלשו הבריות מהאמונה המקורית של האנושות בא־ל אחד אל עבר האלילות, אדם אחד הלך נגד הזרם: הילד אברם. כיוון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו? ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באוּר כשׂדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים, ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהן. וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מדעתו הנכונה; וידע שיש שָׁם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו... ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו.³משנה תורה, הלכות עבודה זרה א, ג. אברהם היה אפוא ההוגה האריסטוטלי הראשון, המטפיזיקן הראשון, האדם הראשון שהגיע בכוח מחשבתו אל האלוהים והבין שהוא הכוח המניע את השמש ואת הכוכבים.

הדבר נראה אולי משונה, שכן במקרא כמעט אין חשיבה פילוסופית, למעט בספרי החוכמה כגון משלי, קהלת ואיוב. אברהם של הרמב״ם עשוי לעיתים להיראות דומה לרמב״ם יותר מאשר לאברהם. אך ראו נא מה כתב פרידריך ניטשה — דווקא הוא, שלא אהב במיוחד את היהודים:

ניטשה הסביר זאת באורח מרתק. הלוגיקה היא הזירה היחידה המאפשרת משחק הוגן שבו גם קולם של היהודים יכול להישמע בלי התנגדות. ״אין לך דבר דמוקרטי יותר מהלוגיקה: היא לא תהדר פני איש, ואף חוטמים עקומים יישרו בעיניה״. היהודים ידעו שבזירה הזו, רק בה, לא תמנע ״רתיעה גזענית ומעמדית״ מן האמת להורות דרכה לכולם.⁵שם. לכן נעשו היהודים לוגיקנים — ועל פי הרמב״ם, הדבר התחיל עוד אצל אברהם.

את כיוון ההסבר השלישי מציג המדרש על הפסוק הפותח את פרשתנו.

מדרש פליאה הוא. פשרו רחוק מלהיות מתבקש מאליו. היו שהסבירו ״דולקת״ כמוארת. אך נראה כי הכוונה היא שהיא בוערת. בספרי רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו⁷יונתן זקס, רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו: מורשת הדת העתיקה בעולם, מאנגלית: מנשה ארבל, ירושלים: מגיד, 2016, פרק ה — עמ׳‏ 43–52. טענתי שאברהם השתומם על הסתירה שבין סדר העולם, שבמשל מגלמת אותו הבירה, לבין האי־סדר של האנושות, המתגלם בלהבות האש. איך ייתכן רוע כזה בעולם שא־ל טוב ברא? אם טורח מישהו לבנות ארמון, סביר שהוא יפקיר אותו ללהבות? אם טרח מישהו לברוא עולם, סביר שהוא יפקיר אותו למעשי ההשחתה של הבריות שברא בו? על פי הקריאה הזאת, אברהם נרעש לא מההרמוניה הפילוסופית אלא מהצרימה המוסרית. צרימה כזו אפשר לתקן רק בדרך אחת: למחות על הרוע ולהיאבק בו.

המדרש מעמידנו על כך בחריפות כשהוא שם בפי בעל הבירה, שאינו מצליח לכבות את האש, את המילים ״אני הוא בעל הבירה״. הקב״ה אומר בעצם לאברהם: אני צריך שתעזור לי לכבות את הלהבות.

הייתכן? הרי הקב״ה כול־יכול, ובני האדם כמעט חסרי יכולת. האומנם זקוק הקב״ה לאברהם שיעזור לו בכיבוי?

התשובה היא שהרַע קיים מפני שאלוהים נתן לבני האדם את מתנת החופש. בלי החופש לא נוכל להפר את מצוות ה׳. אבל אז גם נהיה לא יותר מרובוטים הפועלים בדיוק כפי שתוכנתו. החופש והשימוש בו לרעה הם נושא סיפורי אדם וחוה, קין והבל ודור המבול.

מדוע אלוהים לא התערב? מדוע הוא לא מנע מבני האדם הראשונים לאכול מהפרי האסור, ומקין להרוג את הבל? מדוע בעל הארמון אינו מכבה את הלהבות?

כי כאשר נתן לנו ה׳‏ חופש, הוא הגביל את התערבותו במצבו של האדם. אם הוא יבלום אותנו בכל פעם שנרצה לעשות את הרע, לא יהיה לנו שום חופש. לעולם לא נבשיל, לעולם לא נלמד מטעויותינו, לעולם לא ניעשה נושאי צלם אלוהים. אנחנו קיימים כפועלים חופשיים רק בזכות הצמצום שה׳‏ גזר על עצמו. לפיכך, על פי המפרט שהוא ברא בו את האדם, אין הוא יכול לכבות את להבות הרוע האנושי.

הוא זקוק לעזרתנו. על כן בחר באברהם. אברהם היה האדם הראשון בהיסטוריה שֶׁמָחה, בשם הא־ל, על העוול בעולם, ולא השלים עימו בשם הא־ל כיתר האנשים. אברהם היה האיש שאמר, ״הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?״ (בראשית יח, כה). היכן שנח השלים עם המציאות, אברהם סירב. אברהם הוא האיש שעליו אמר ה׳, ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳‏ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״ (שם, יט). אברהם היה אביהן של אומה, אמונה וציוויליזציה אשר בלטו לאורך כל הדורות במה שאלברט איינשטיין כינה ״אהבה כמעט קנאית לצדק״.