אני מאמין; קריאה שבועית בפרשת השבוע · ראה; החֶברה הטובה

ראה
החֶברה הטובה

משה השלים את ההקדמה והמבוא של נוסח הברית, ואת הצגת עקרונותיה הכלליים — ועתה הוא פונה אל הפרטים. הללו יתפרסו על פני חמישה־עשר פרקים, יב–כו, החלק הגדול ביותר של ספר דברים. אך בטרם יפנה אל הפרטים, הוא משמיע אמירה שהיא היסודית ביותר בספר כולו, ואשר עתידה להדהד שוב ושוב מפי נביאי ישראל:

אם תתנהגו היטב, הדברים יסתדרו היטב. אם תתנהגו רע, הדברים יתגלגלו לרעה. התנהגות טובה משמעה כיבוד בריתנו עם ה׳, נאמנות לו, הישמעות לדבריו ופעולה התואמת את מצוותיו. על ההיגד הזה נוסדה האומה. שלא כדרך אומות, אלוהים היה משחררה ומחוקקה, ריבונה, שופטה ומגינה. לאומות אחרות היו אלים משלהן, אך אף לא אחת מהן כרתה עימו ברית; קל וחומר לא עם בורא שמיים וארץ.

אכן, כפי שראינו בשבוע שעבר, לפעמים ה׳‏ עושה עימנו חסד, ומרעיף עלינו טוּב שאיננו ראויים לו. אך אל לנו להסתמך על כך. יש דברים שעם ישראל מוכרח לעשות כדי לשרוד. ועל כן, הזהיר משה, על העם להישמר מכל פיתוי לעשות כמעשה העמים סביבו ולאמץ את אליליהם, את פולחנם או את אורחותיהם. דרכם, אמר לבני ישראל, אינה דרככם. אם תתנהגו כמותם, גם תיעלמו כמותם מבמת ההיסטוריה. אם רצונכם לשרוד, על אחת כמה וכמה אם רצונכם לשגשג, שמרו אמונים לאמונתכם, לעברכם ולייעודכם, לשליחותכם ולמשימתכם כ״ממלכת כוהנים וגוי קדוש״.

כמעשיכם כן תהיה מנת חלקכם. כפי שאני מסביר בספרי מוסריות,¹יונתן זקס, מוסריות: שיקום הטוב המשותף בעידן מפולג, מאנגלית: צור ארליך, ירושלים: מגיד, 2022. חברה חופשית היא הישג מוסרי. האמת הפרדוקסלית היא שחברה היא חזקה כשהיא דואגת לחלשים, עשירה כשהיא דואגת לעניים, וחסינה כשהיא דואגת לפגיעים. ההיסטוריה מלמדת כי הדבר היחיד היכול להבטיח זאת לאורך זמן הוא אמונה במישהו החורג ממשבצת הזמן והמקום הנוכחית, גדול מכל זמן ומכל מקום, מנחה אותנו בנתיבי היושר, רואה את כל אשר אנו עושים, וקורא לנו לראות את העולם כמעשה ידיו ואת בני האדם כעשויים בצלמו — ומשום כך לגלות אכפתיות כלפי העולם וכלפי בני האדם. הדברים שבין אדם לחברו והדברים שבין אדם למקום הם בלתי נפרדים. בלי אמונה באלוהים אנו עלולים להתמסר לאינטרסים שלנו בלבד, ומתוך כך, בחלוף הזמן, האנשים שבשולי החברה, שאין להם די עושר והשפעה, יישארו נטושים. חברה כזאת אינה החברה שיהודים אמורים לבנות.

החברה הטובה איננה דבר היכול לקרות מעצמו. היא גם אינה נוצרת לא בידי השוק ולא בידי המדינה. היא נבנית מן הבחירות המוסריות של כל אחד מאיתנו. זה המסר הבסיסי של ספר דברים: האם נבחר בברכה או בקללה? כדברי משה בסוף הספר:

״הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ — הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ״ (דברים ל, יט).

מבחנה של חברה אינו צבאי, מדיני, כלכלי או דמוגרפי. הוא מוסרי ורוחני. כאן טמונה המהפכנות של התורה. אך האומנם נכון הדבר במציאות? האם לא החזיקו המצרים העתיקים במושג המאעת, הסדר, האיזון, ההרמוניה עם היקום, היציבות החברתית, הצדק והאמת? האם לא נתנו היוונים והרומאים, ואריסטו בפרט, מקום מרכזי לַמידה הטובה? האם לא יצרו הסטואיקנים שיטת מוסר משפיעה, המוצגת בכתבי סנקה ומרקוס אורליוס? במה שונה מכל אלה דרך התורה?

שיטות עתיקות אלו היו ביסודן דרכים של סגידה למדינה, שנתפסה כישות קוסמית במצרים הפרעונית וכמוקד לרגשות הרואיים ביוון וברומא. ביהדות איננו עובדים את המדינה; אנו עובדים את ה׳‏ לבדו. האתיקה הייחודית של הברית, שספר היסוד שלה הוא ספר דברים, מטילה על כל אחד מאיתנו אחריות כבירה וכפולה: אישית וקולקטיבית.

אני אחראי למעשיי. אבל אני אחראי גם למעשיך. זהו אחד המובנים של המצווה שבפרשת קדושים ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״ (ויקרא יט, יז). הרמב״ם בספר המצוות אומר על מצווה זאת, ״ואין ראוי שיאמר: ׳אחר שאני לא אחטא, אם יחטא אחר זולתי — מה לי עם אלוהיו?׳; זה הפך התורה״.²ספר המצוות לרמב״ם, מצוות עשה רה. במילים אחרות, הגורם הראשי לשמירת החוק אינו המדינה, הממשלה, הצבא או המשטרה, אף כי גם הם נחוצים (ככתוב למשל בפתיחת הפרשה הבאה, ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ״) — אלא כל אחד מאיתנו, וכולנו יחד. וזה הדבר המייחד כל כך את אתיקת הברית.

אנו רואים זאת בביטוי שיש לו מעמד מרכזי בפוליטיקה האמריקנית ואשר אינו קיים כלל בפוליטיקה הבריטית: ״אנחנו, העם״. אלו הן מילות הפתיחה של המבוא לחוקת ארצות הברית. בריטניה אינה נמשלת בידי ״אנחנו, העם״; היא נמשלת בידי ״הוד מעלתה המלכה״ המולכת על נתיניה הנאמנים. כי אכן, בריטניה איננה חברת ברית, וארצות הברית כן. כתבי היסוד המוקדמים שלה, אמנת המייפלאוור מ־1620, ונאומו המפורסם של ג׳ון וינתרופ על סיפון האֲרָבֵּלָה ב־1630, שניהם כתבי ברית המיוסדים על הדגם של ספר דברים.³ראו בסקירה מן הזמן האחרון: Meir Soloveichik, Matthew Holbreich, Jonathan Silver and Stuart Halpern (eds.), Proclaim Liberty Throughout the Land: The Hebrew Bible in the United States, A Sourcebook, Toby Press, 2019. פוליטיקת ברית פירושה שאיננו מגלגלים את האחריות המוסרית לא אל השוק ולא אל המדינה. אנחנו — כל אחד מאיתנו, ביחד ולחוד — יוצרי החברה או הורסיה.

הסטואיות היא אתיקה של כיבוש היצר, ויש לה קרבה מסוימת לספרות החוכמה היהודית. האתיקה של אריסטו עניינה המידות הטובות, ורבים מדבריו על כך לא נס לֵחָם עד היום. הרמב״ם רחש להם כבוד עצום. אבל חזונו המוסרי של אריסטו רווי בתפיסה מעמדית. ״גדל הנפש״ שלו הוא אדם בעל רקע אריסטוקרטי, הון עצמי ומעמד חברתי גבוה. אריסטו לא היה מבין את הכרזתו של אברהם לינקולן על אומה חדשה ״המסורה להיגד כי כל בני האדם נבראו שווים״.

היוונים הוקסמו ממוסדות. מונחי היסוד של תורת המשטר המשמשים אותנו עד היום הם יווניים במקורם: דמוקרטיה, אריסטוקרטיה, אוליגרכיה ועוד. המסר של ספר דברים הוא שאומנם חשוב לקיים מוסדות — בתי משפט, שופטים, שוטרים, כוהנים, מלכים — אבל החשוב באמת הוא אופן ההתנהגות שלך, האדם. האם אתה נאמן לשליחותנו המשותפת, כך שיקוים בנו הכתוב ״וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳‏ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״ (דברים כח, י)? חברה חופשית מושתתת על אחריות אישית לסדר המוסרי־רוחני יותר מכפי שהיא מושתתת על מוסדות, מבנים ובעלי תפקידים.

את זאת הבינו היטב אישים מרכזיים הקשורים בצמיחת החברות החופשיות (השונות, כאמור) באנגליה ובארצות הברית. באנגליה, הפילוסוף ג׳ון לוק הבחין בין חירות, שהיא החופש לעשות מה שמותר, לבין הפקרות, החופש לעשות מה שמתחשק.⁴בפרק השני של חיבורו משנת 1690 המסכת השנייה על הממשל המדיני, מאנגלית: יוסף אור, ירושלים: מאגנס, תשנ״ז. אלקסיס דה־טוקוויל, בהקדמתו לספרו הדמוקרטיה באמריקה, כתב כי ״לא תיכּון מלכות החירות בלי שתיכון מלכות המוסר לצדה, ולא יהיה שלטון למוסר בלי האמונה״.⁵אלקסיס דה־טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס״ח, עמ׳‏ 12. ב״נאום הפרדה״ שלו כתב ג׳ורג׳‏ וושינגטון, ״מכל הנטיות וההרגלים המובילים לשגשוג מדיני, הדת והמוסר הם עמודי התווך שאי אפשר בלעדיהם״.

מדוע בעצם? מה הקשר בין מוסר לחופש? את התשובה נתן אדמונד בֶּרק:

כלומר, ככל שאכיפת החוק תלויה פחות בפיקוח חיצוני ובמשטרה ויותר בהפנמת הרגלי שמירת החוק, כך החברה חופשית יותר. מן הטעם הזה הדגישו כל כך משה רבנו, ואחריו עזרא, ואחריו חז״ל, את לימוד התורה והמצוות: ששמירתן תהיה לאנשים טבעית.

כמה עצוב שכל מערכת האמונות הזאת, היסודות המקראיים של החברה החופשית, נעלמה כמעט לחלוטין מהדמוקרטיות הליברליות במערב. כיום שלטת ההנחה כי המוסר הוא עניין פרטי. דבר אין לו עם מצב האומה. אפילו המושג אומה נתפס בעידן גלובלי זה כמפוקפק. התרבויות הלאומיות הומרו ברב־תרבותיות. האליטות כבר אינן רואות עצמן שייכות למקום מסוים; הן מרגישות בבית בכל מקום.⁷David Goodhart, The Road to Somewhere, Penguin, 2017. עוצמתה של אומה נמדדת היום בגודל כלכלתה ובקצב הצמיחה שלה. המערב חזר אל התפיסה ההלניסטית כי החופש קשור במוסדות — בימינו, ממשלות שנבחרות באופן דמוקרטי — במקום במוסריות המוטמעת בקרב ״אנחנו, העם״.