אני מאמין; קריאה שבועית בפרשת השבוע · אחרי מות; עם קדוש, ארץ קדושה

אחרי מות
עם קדוש, ארץ קדושה

שנתיים קיימתי דו־שיח עם אימאם מאחת מארצות ערב, איש נעים הליכות ומתון למראה. יום אחד, באמצע שיחתנו, פנה אליי ושאל, ״מדוע אתם היהודים צריכים ארץ? הרי היהדות היא דת, לא ארץ או עם״.

שאלה זו גרמה לי להחליט להפסיק את הדו־שיח. בעולם יש 56 מדינות אסלאמיות, ויותר ממאה מדינות שרוב אוכלוסייתן נוצרית. ויש רק מדינה יהודית אחת, ששטחה קטן פי 25 משטחה של צרפת ודומה לשטחו של הפארק הלאומי קרוגר בדרום אפריקה. קשה לקיים דו־שיח עם אנשים הסבורים שמכל אומות העולם רק היהודים לבדם אינם זכאים לארץ משלהם.

ובכל זאת, הנושא ראוי למחשבה. אין ספק שהקו העלילתי המרכזי בחמשת חומשי תורה הוא הבטחת ארץ ישראל לעם ישראל והמסע אליה.¹כפי שהיטיב להראות דג״א קליינס בספרו הנושא של חמשת חומשי תורה: D.J.A. Clines, The Theme of the Pentateuch, JSOT Press, 1978. אבל למה? מדוע זקוק עם הברית לארץ משלו? מדוע היהדות איננה דת שבני אדם יכולים לקיים באשר הם שם, או לחלופין דת מסוגן של הנצרות והאסלאם, הסבורה שהיא האמת היחידה ועל כן שואפת לספח אליה את כל בני האדם?

הדרך הטובה ביותר לענות על שאלה זו היא לעיין בדברים החשובים שכתב הרמב״ן בפירושו לפרשת השבוע שלנו.²פירוש הרמב״ן לתורה, ויקרא יח, כה. בחלקה האחרון של הפרשה, בפרק יח, מופיעה רשימה של איסורי עריות. היא נחתמת באזהרה חמורה:

הרמב״ן שואל את השאלה המתבקשת. תורת הגמול במקרא מתבססת על העיקרון של מידה כנגד מידה. העונש צריך להתאים לחטא. מן ההיגיון הוא שאם בני ישראל יפרו את המצוות התלויות בארץ, עונשם יהיה הגליה מן הארץ. ואומנם, כך אומרת התורה בקללות שבפרשת בחוקותי: ״אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה, וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם... כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ״ (ויקרא כו, לד–לה). שנות הגלות הן עונש על שנות השמיטה, שבת הארץ, שלא נשמרו. השמיטה היא מצווה התלויה בארץ — והעונש על הפרתה הוא גלות מהארץ.

עבירות מין, לעומת זאת, אינן תלויות כלל בארץ. אלה הן מצוות לא תעשה התלויות בגוף. מה לעבירות אלו ולעונש של הקאה מן הארץ? הרמב״ן משיב כי כל המצוות קשורות, במהותן הפנימית, לארץ ישראל. הנחת תפילין בארץ ישראל אינה דומה להנחת תפילין בחוץ לארץ. הקפדה על כשרות בארץ שונה עד שורשה מהקפדה על כשרות בחו״ל. כתימוכין לעמדתו מצטט הרמב״ן את האמור בתלמוד הבבלי, ״כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה״,³כתובות קי ע״ב. ואת מדרש הספרא הקובע כי ״ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה״.⁴ספרא, קדושים יא, יד. התורה היא חוקתו של עם קדוש בארץ קדושה.

הרמב״ן מציע הסבר מיסטי, אך בידנו להסביר את הדבר גם באופן ריאליסטי. נעשה זאת בעזרת עיון בפרקיה הראשונים של התורה, ובסיפור שהם מספרים לנו על מצבו של האדם ועל אכזבתו של אלוהים מהמין היחיד שברא בצלמו, כלומר מאיתנו. אלוהים קיווה שהאנושות שברא תבחר מרצונה החופשי לעשות את רצון בוראה. אבל האנושות בחרה אחרת. אדם וחוה חטאו. קין רצח את הבל אחיו. בתוך דורות ספורים ״מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס״ ואלוהים החליט: ״אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם״ (בראשית ו, ז). הוא השחית את הארץ במבול ואתחֵל את האנושות. נח הצדיק היה אבי האנושות בסיבוב השני. ה׳‏ כרת עם האנושות ברית, והנחיל לה חוקים אוניברסליים, מצוות בני נח. אבל עד מהרה שבו בני האדם והכזיבו, בניסיונם לבנות מגדל שיגיע לשמיים. הפעם בחר אלוהים בדרך אחרת לגרום לאנושות להכיר בו: לא בעזרת חוקים אוניברסליים (אם כי מצוות בני נח נשארו בתוקף), אלא באמצעות כריתת ברית עם אברהם, שרה וצאצאיהם — דוגמאות חיות לאמונה בו.

ציפיותיו של אלוהים מאברהם זוכות לביטוי תמציתי וברור בהמשך ספר בראשית: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳‏ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״ (יח, יט). האדם הוא, כדברי אריסטו ואחריו הרמב״ם, חיה חברתית; ו״צדקה ומשפט״ הם מאפייניה של חברה טובה. מסיפור נח והתיבה אנו יודעים שיחידים צדיקים אומנם יכולים להציל את עצמם, אבל את החברה שהם חיים בה לא יצילו אם לא ישנו אותה.

מצוות התורה, במבט כולל, הן מרשם לבנייתה של חברה היודעת שאלוהים שוכן בקרבה. ה׳‏ מבקש מבני ישראל להיות מופת לאנושות. מופת זה הוא הצורה והמרקם של החברה שהם יבנו: חברה ששוררים בה צדק ושלטון החוק; חברה הדואגת לחלשים ולפגיעים, לעניים ולמצויים בשוליה; חברה הכפופה לריבונות הא־ל וכל הפרטים בה נתפסים לפיכך כמי שנבראו שווים. חברה כזו תזכה להערצתם של אחרים, ולבסוף תיעשה דגם לחיקוי:

חברה, ואומה בפרט, צריכה קרקע, בית, מיקום בחלל שבו תוכל לעצב את ייעודה על פי שאיפותיה הגבוהות וערכיה העמוקים. עם ישראל קיים בעולם זה זמן רב, כמעט ארבעת אלפים שנה, מאז הלך אברהם אל הארץ אשר הראהו ה׳. בתקופה הארוכה הזו חיו בני העם הזה בכל ארץ על פני כדור הארץ, בתנאים טובים יותר וטובים פחות, כחופשיים וכנרדפים על צוואר. אולם כל אותו זמן, רק במקום אחד עלה בידם להיות רוב ולממש ריבונות: בארץ ישראל; באותה פיסת קרקע זערורית וקשה לעיבוד, המשוועת לגשם ומוקפת אויבים ואימפריות.

רק בארץ ישראל יכול קיום המצוות למלא עד תום את תפקידו כמרשם לבניית חברת מופת ולעיצוב תרבות שלמה. רק בארץ ישראל אנו יכולים לקיים את המצוות בסביבה, בנוף ובשפה הרוויים זיכרונות יהודיים ותקוות יהודיות. רק בארץ ישראל פועמים החיים בקצב לוח השנה היהודי, ולוח השנה הזה פועם בקצב הטבע. במדינת ישראל היהדות היא חלק מהחיים הציבוריים, חיה ברחובה של עיר ולא רק בחללים הפרטיים והנבדלים של בית הכנסת, בית הספר והבית.

היהודים צריכים ארץ מפני שהם אומה שהוטל עליה להוריד את השכינה אל הארץ, אל המרחבים המשותפים של החיים הקיבוציים — כמו גם, כפי שמבהיר היטב הפרק האחרון בפרשת אחרי מות, להכניסה אל חדרי החדרים של החיים האינטימיים, ולבנות חברה שבה הנישואים קדושים והנאמנות היא הנורמה.