אני מאמין; קריאה שבועית בפרשת השבוע · וישלח; לא ייקרא שמך עוד יעקב

וישלח
לא ייקרא שמך עוד יעקב

עניין שינוי שמו של יעקב בפרשתנו התמיה את הפרשנים לאורך הדורות. אחרי שיעקב נאבק עם יריבו חסר השם אומר לו האיש, ״לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל״ (בראשית לב, כח).

לאחר המפגש עם עשו ולאחר פרשת דינה בשכם ה׳‏ מורה ליעקב ללכת לבית אל, ואז שבה התורה ומספרת על כך, והפעם הדברים מיוחסים לאלוהים: ״וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים, ׳שִׁמְךָ יַעֲקֹב — לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ׳״ (לה, ט–י).

שימו לב, ראשית, שאין מדובר בתיקון שם קיים באמצעות החלפה או תוספת של אות, כמו אצל אברם שהיה לאברהם ושרי שהייתה לשרה. ישראל הוא שם חדש לגמרי, כמו לאותת לנו כי חלה תמורה גמורה באופיו של יעקב. שנית, כאמור, על שינוי השם מסופר פעמיים, ומפי שני דוברים. שלישית, וזו חידת החידות, גם לאחר הפעמיים הללו שהתורה מספרת על כי שמו לא יהיה עוד יעקב, היא ממשיכה לקרוא לו יעקב. ה׳‏ עצמו קורא לו כך. וכך עושים גם אנחנו, המתפללים שלוש פעמים ביום ל״אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב״.

רד״ק הציע כי ״לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ״ מובנו לא רק יעקב: יהיה לך שם נוסף. זה פירוש פורה, אך קשה לומר שזה פשוטו של מקרא. ספוֹרנו אומר כי ההוראה לשינוי השם נועדה ״לקץ הימין״, כשעם ישראל לא יהיה כרוך בעקב האומות אלא ישרה עימן ויגבור עליהן. גם פירוש זה קשה. לשון העתיד בתורה מורה על עתיד מיידי, לא על העתיד הרחוק, אלא אם הדבר מצוין במפורש.

זו רק תעלומה אחת מרבות באשר לאופיו של יעקב וליחסיו עם עשו. הסיפורים עליהם כה קשים להבנה ולחילוץ פשר, שהמסורת עטפה אותם בשכבה מדרשית עבה ההופכת את עשו לרשע כמעט מוחלט ואת יעקב לצדיק כמעט גמור. דרשנות זו אכן נחוצה למטרות חינוכיות. עשו ויעקב כפי שהתורה משרטטת אותם הם דמויות עגולות ומורכבות מכדי שאפשר יהיה להפיק מהם לקחי מוסר לעם שבשדות ולתינוקות של בית רבן. על כן, כפי שהסביר מהר״ץ חיות, מצייר אותם המדרש בשחור ולבן.¹ב״מבוא האגדות״ הנדפס בתחילת מהדורות עין יעקב. בתורה הסיפור עתיר דקויות. התורה אינה קובעת שעשו רע ויעקב טוב. היא רק מראה לנו שהם היו בני אדם משני סוגים. הניגוד ביניהם דומה לזה שהעמיד הפילוסוף פרידריך ניטשה בין דמויותיהם היווניות של אפולו ודיוניסוס. אפולו מגלם את התבונה, ההיגיון, הסדר והשליטה העצמית. דיוניסוס — את הרגש, התשוקה, הטבע, הפראות והכאוס. תרבויות אפולוניות מוקירות את האיפוק ואת הצניעות; תרבויות דיוניסיות נוהות אחר הרהבתנות. יעקב מייצג את האפוליני; עשו — את הדיוניסי.

או שמא עשו מייצג את הצייד, שנחשב גיבור בתרבויות עתיקות רבות אך לא בתורה. התורה מבכרת את אתוס החקלאים והרועים. במעבר מחברת ציידים־לקטים לחברת חקלאים ורועים תש כוחו של מיתוס הצייד, ומעתה הוא נחשב לא לגיבור אלא לגילום של אלימות, בפרט אם גם היה בעל מזג חם כעשו. גם על פי הסתכלות זו עשו ויעקב אינם רשע וצדיק, אלא עשו מייצג את העולם של פעם, ואילו יעקב, אם גם לפעמים באורח עראי והססני, מייצג עולם חדש הממשמש לבוא, עולם שהרוחניות בו תהיה אחרת, חדשה ומאתגרת.

עובדת היותם של השניים תאומים הרת חשיבות. יחסיהם הם מקרה קלאסי של יריבות אחים.²על יריבות אחים בתורה ראו ספרי לא בשם האל: אל מול האלימות הדתית, מאנגלית: צור ארליך, ירושלים: מגיד, 2016. מושג מַפתח בהבנת סיפורם הוא ״התשוקה המימטית״, כפי שכינה זאת רֶנֶה ז׳יראר: התשוקה שיהיה לי מה שיש לזולת, פשוט מפני שיש לו. בשיאה, זוהי התשוקה להיות הוא.

את זאת מסמל השם יעקב. הוא ניתן ליעקב על שום שבלידתו אחז בעקב תאומו עשו. כזה היה בכל נקודות הציון של חייו בצעירותו. הוא קנה מאחיו את הבכורה. הוא לבש את בגדי אחיו. לבקשת אימו, לקח את ברכות אחיו. כאשר שאל אותו אביו, ״מִי אַתָּה בְּנִי?״ ענה לו, ״אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ״.

יעקב היה האיש שרצה להיות עשו. מדוע? כי לעשו היה דבר אחד שלו לא היה: אהבת אביו. ״וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב״.

כל זה השתנה בהתגוששות הדו־קרב בין יעקב לבין האלמוני. אז נאמר לו ששמו יהיה ישראל. השם ניתן לו ושובר פשרו עימו: ״כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל״. אך מתהדהדים בו עוד שני פשרים. אנו שומעים בו גם ״שׂר״, כלומר איש רם מעלה, ו״ישר״. שניהם מנוגדים לשם ״יעקב״ — המשתרך ״וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו״ (כה, כו) ואיש העקוב, העקמומיות, שאת שמו דרש עשו הנזעם ״הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם״ (כז, לו).

אם כן, איך נבין את אשר אמר ליעקב האיש האלמוני, ״לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל״, ואת אשר חזר ואמר לו ה׳, ״לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ״? לא כצַו והודעה אלא כבקשה, כאתגר, כהזמנה. מעין ״פְּעַל כך שאנשים לא יקראו לך יעקב אלא ישראל״. הֱיֵה שׂר. היה ישׁר. היה שׂורֶה. היה אתה עצמך. אל תנסה לעקוב אחר הזולת. אתגר זה עתיד היה לעמוד שוב ושוב בפני יעקב — ובפני צאצאיו וצאצאי צאצאיו.

רוב היהודים, לאורך רוב השנים, טוב היה להם בזהותם שלהם. אבל מפעם לפעם הם באו במגע עם ציוויליזציה שהתחכום השכלי, התרבותי ואפילו הרוחני שלה ניכר לעין. זה גרם להם להרגיש מגושמים, נחותים, כבן כפר שהגיע לכרך לראשונה בחייו. והם גלשו למצבו של יעקב. הם רצו להיות מישהו אחר.

לראשונה אנו שומעים על כך מן הנביא יחזקאל: ״וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים ׳נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן׳״ (יחזקאל כ, לב). גולי בבל התוודעו לאימפריה מרשימה שהצלחתה הצבאית והכלכלית הייתה ניגוד מזהיר לחוויית הגלות והחורבן שלהם. היו שרצו לחדול להיות יהודים ולהתחיל להיות מישהם אחרים.

בימי היוונים, רצון כגון זה היה למגפה. התייוונות, אנו קוראים לזה. הלניזציה, ליתר דיוק. כוהנים גדולים נקראו בשמות יאסון ומנלאוס. המאבק נגד התופעה הוא סיפורו של חג החנוכה. דבר דומה קרה בימי רומא. יוספוס פלביוס הוא דוגמה לאלה שחצו את הקווים, אף כי גם כרומאי הוסיף להגן על היהדות.

זה קרה שוב בתקופת הנאורות, במרכז אירופה. יהודים התאהבו בתרבות הסובבת. אכן, היא הגיעה אז לשיאים מרשימים, עם פילוסופים כקאנט והגל, משוררים כגתה ושילר, ומלחינים כמוצרט ובטהובן. היו שהצליחו לשלב את מעורבותם בתרבות אירופה עם נאמנות לתורת ישראל. כאלה היו אישים כגון הרבנים שמשון רפאל הירש ונחמיה נובל. אבל היו אחרים שלא הצליחו, או לא ניסו. הם סרו מן הדרך. הם שינו את שמותיהם. הם הסתירו את זהותם. אין לנו זכות לדון אותם לכף חובה. לא עמדנו במקום שהם עמדו. כוחם המצורף של האתגר האינטלקטואלי, השינוי החברתי והאנטישמיות הארסית היה אדיר. אך תגובתם הייתה בנוסח יעקב, לא בנוסח ישראל.

וזה קורה גם כיום בחלקים נרחבים מן העולם היהודי. יהודים הגיעו, ומגיעים, להישגי־על; אך היהדות, לבד מכמה חריגים בולטים, לתת־הישג. כמעט בכל מפעל חשוב של האנושות כיום נמצאים יהודים בקודקוד או סמוך לו — אבל רבים מהם, רבים מדי, פנו עורף למורשתם הדתית, או לפחות הפנו לה כתף קרה. בעיניהם, היהודיוּת היא אתניוּת צרה, דלילה מכדי שננחילה לעתיד, חלולה מכדי שתעורר בנו השראה.

חיכינו אלפי שנים למה שיש לנו היום, צירוף שלא היה לעם ישראל מעולם: עצמאות וריבונות במדינה משלו, חופש ושוויון בתפוצותיו. כמעט כל מה שפיללו לו מאה דורות ניתן בידינו. האם נפרע את שטר הזכייה שנפל בחלקנו — או נשליך אותו לפח בזלזול? האם נהיה ישראל — או נוכיח, לחרפתנו, כי עוד לא מיצינו את היעקביות שלנו, את התשוקה להיות מישהו אחר? יעקב היה תדיר מפוחד, מפני שלא ידע אם הוא רוצה להיות הוא־עצמו או אחיו. על זאת אמר לו ה׳, ״לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ״. כשאתה מפחד, ומפקפק בזהותך, אתה יעקב. כשאתה בטוח בעצמך — וכשעצמך הוא באמת עצמך — אתה ישראל.

העובדה שהתורה והמסורת מוסיפות להשתמש גם בשם יעקב מורה לנו שהבעיה לא נעלמה. דומה כי יעקב־ישראל שׂוֹרֶה עם בעיה זו כל חייו, וכמוהו עמו, עם ישראל. קל לחיות את הרגע, כמו עשו; קל להיות ״כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת״ כפי שתיאר יחזקאל. קשה לאין שיעור להיות אחר, להיות מיעוט, להיות תרבות נגד אמיתית. לשם כך נדרש אומץ.