אני מאמין; קריאה שבועית בפרשת השבוע · בהר; אחריות אמיתית

בהר
אחריות אמיתית

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ: יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם. וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
(ויקרא כה, י)

המילים ״וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ״, מתוך פסוק זה שבפרשת בהר, חרותות על פעמון הדרור בפילדלפיה. בפעמון הזה, העומד ליד המבנה שבו הוכרזה עצמאות ארצות הברית, נקראו האזרחים ב־8 ביולי 1776 לשמוע את הקריאה הפומבית הראשונה של הכרזת העצמאות. החופש המקראי היה מקור ההשראה של החופש האמריקני.

אלו הן גם מילות הפתיחה בספרה של נורינה הרץ על שמיטת חובות בין־לאומיים.¹Noreena Hertz, I.O.U.: The Debt Threat and Why We Must Defuse It, Fourth Estate 2004. הפסוק הפיח רוח גם באחת היוזמות הכלכליות הגדולות במאה ה־21: ״יובל 2000״, תוכנית בין־לאומית של ממשלות ומוסדות מוניטריים להפחית מנטל החוב של מדינות מתפתחות רבות, ובמקרים מסוימים גם לבטלו (בוטלו החזרי חוב בסך 34 מיליארד דולר, להקלה על 22 מדינות, 18 מהן באפריקה). להשקת היוזמה הזמין משרד האוצר הבריטי לא רק כלכלנים אלא גם מנהיגים דתיים. תוכנית ״יובל 2000״ התבססה במוצהר על עקרון היובל בתורה — השנה החמישים, שבה העבדים שוחררו ונחלות חזרו לבעליהן הקודמים. מעטים הם המקרים שרעיון עתיק התגלה כרלוונטי כל כך, ויעיל כל כך, לצורכי העולם של זמננו. המצע החברתי של פרשת בהר, המדגיש צדק כלכלי, שמיטת חובות, רווחה ותנאי העסקה אנושיים, כוחו יפה לבעיות הכלכלה הגלובלית.

כמובן, אי אפשר להקיש ישירות מהתורה על צדקתה של השקפה פוליטית־כלכלית זו או אחרת בזמננו. יהודים הזדהו עם כל גוני הקשת: מטרוצקי עד מילטון פרידמן, מסוציאליזם וקומוניזם עד קפיטליזם של משק חופשי לחלוטין. התורה איננה תיאוריה כלכלית או מצע מפלגתי־פוליטי. היא פונה אל הנצח, בעוד הפוליטיקה עוסקת בכאן ועכשיו: בגישור בין טענות מתחרות ובניהולם של שינויים. התורה — ובייחוד פרק כה בספר ויקרא — מציגה מתווה לחברה המיוסדת על שוויון וחירות. אלה הם ערכים נצחיים. אבל הם מתנגשים. קשה לקדם אותם במלואם ביחד. הקומוניזם מעדיף את השוויון, במחיר החירות. הקפיטליזם של השוק החופשי מעדיף את החירות, במחיר השוויון. הדרך לאזן ביניהם משתנה מתקופה לתקופה וממקום למקום.

מדינת ישראל, למשל, הושפעה מאוד בתחילת דרכה מן הסוציאליזם (ובמקרה של הקיבוץ, אפילו מהקומוניזם). לאחר מכן היא נעה לעבר כלכלה חופשית נוסח רייגן ותאצ׳ר. עדיין לא בשלו התנאים לחידוש היובל המקראי. גם מבחינה הלכתית, לפי חלק מהפוסקים היובל מתקיים רק כשכל העם, או לפחות רובו, יושב בארץ ישראל, כלומר בהיעדר תפוצות. לפי פוסקים אחרים, המצווה חלה רק אם שנים־עשר השבטים המקוריים כובשים את כל הארץ בגבולות שהוקצו לה בימי משה ויהושע. ועם כל זאת, יש כמה עקרונות פוליטיים וכלכליים העולים מן התורה בבירור.

זכויות הקניין חשובות בהשקפה המקראית. מזמור תהילים קכח אומר, ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ״ (פסוק ב). מיכה הנביא, בחזון שלום אחרית הימים שלו, מתאר: ״וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד״ (מיכה ד, ד). הביקורת הקלאסית על ״ממשלה גדולה״ כלולה באזהרתו של שמואל מפני סכנות השלטון האבסולוטי:

ועוד ועוד. הדברים מגיעים לידי עימות דרמטי בימי המלך אחאב ואליהו הנביא, בפרשת כרם נבות, לאחר שאיזבל המלכה תִחְבְּלה את הריגת נבות כדי שהמלך יוכל להשתלט על נחלתו.

ממשלות נוטות להפקיע רכוש. לצערנו הדבר עדיין קורה במקומות רבים בעולם, שהשימוש בכוח השלטון מתבטא בהם בשחיתות. לכן זכויות הקניין הפרטי הן הגנה חיונית על חירות הפרט. הסחר החופשי (בגבולות מסוימים) והממשלה המוגבלת (אומנם, כזאת המממנת גם חינוך ורווחה) עולים בקנה אחד עם חזון התורה, שהחופש, הצדק והעצמאות האישית הם מן הדברים שבראש מעייניו. על פי התורה המדינה קיימת כדי לשרת את הפרט, ולא הפרט את המדינה.

אל תוך המסגרת העקרונית הזאת נכנס פרק כה בספר ויקרא, ומבקש לענות על בעיות האי־שוויון ארוכות הטווח שיוצר השוק. העוני יוצר צורך בהלוואות, ונטל החובות המצטבר עלול לשתק את האדם. הוא עלול לגרום לאנשים למכור את נחלתם ואפילו את החופש שלהם. בעת העתיקה, פירוש הדבר היה להימכר לעבדות. כיום מדובר בעבודה ב״סדנאות יזע״ ושכר שאין די בו למחיה. מכאן בא הצורך בחלוקה מחדש אחת לתקופה: ביטול חובות, שחרור עבדים, והחזרת נחלת אבות (שאינה בתוך ערים מוקפות חומה). זהו הגיונם של השמיטה והיובל.

זו הייתה מערכת אנושית לתפארת, והראיה לכך טמונה בעובדה שגם כיום היא מעוררת השראה בפוליטיקאים, בכלכלנים ובאנשי דת הרבה מעבר לתחומי הקהילה היהודית. תובנת המפתח שלה היא שניהול שלטוני של חברה חייב להתבסס על שיקולים מוסריים, ומעל לכול על כבודו של כל יחיד. שום אדם לא צריך לסבול עוני משפיל. שום חבר בקהילת הברית אינו צריך להידון לכל ימי חייו לעבדות, או לחוב, או לנטל תשלומי ריבית נשך. שום אדם לא צריך לאבד את נחלתו בארץ. מעבר לפרטיהם ההלכתיים של הדינים הללו עומד חזון מוסרי רחב מבט בדבר דמותה של חברה הגונה. תפיסה זו נכונה גם לעידן של תאגידים בין־לאומיים, תקשורת מיידית מכל מקום לכל מקום, וכלכלה גלובלית.

ביסוד הדינים הללו נמצא דבר שהוא עמוק מכלכלה ומפוליטיקה. זוהי תפיסה שהייתה מהפכנית ונשארה כזאת עד היום, באשר לקניין ולבעלות. היא גורסת כי כל הדברים שייכים לאלוהים. זוהי המקבילה האמונית למושג המשפטי זכות ההפקעה: הריבון עומד בראש שרשרת הבעלות על כל הקרקעות שבתחום שיפוטו. במקרה של עם ישראל, זכות ההפקעה, אותה בעלות עליונה על הארץ — וגם על האנשים בה — נתונה לאלוהים. הדבר נאמר במפורש בפרשתנו. על הארץ:

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ; כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.
(ויקרא כה, כג) ועל האנשים: כִּי עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ , וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ . (שם, מב–מג)

הבעלות העליונה היא של אלוהים, ועל כן אין אדם שליט באמת על חלקת קרקע או על אדם זולתו. כל מה שיש לנו הוא רק פיקדון בידינו. אחד מתנאי הפיקדון הזה הוא שלא נשתמש בו בדרכים שאינן עולות בקנה אחד עם עקרון כבוד האדם.

בעידן של פערי הכנסה עצומים בין חברות שונות ובתוך אותה חברה, עידן שבו למיליארד אנשים אין די מזון מספק וקורת גג ראויה, מים נקיים ומתקנים רפואיים, ו־30 אלף ילדים מתים מדי יום ממחלות שאפשר למונען, חזונה של פרשת בהר והאידיאלים שהוא מציג עוד עומדים לפנינו כאתגר וכיעד. אני מאמין שההון והשלטון אינם זכויות יתר אלא אחריות המוטלת עלינו. הם ניתנים בידינו כדי שנהיה שותפיו של הא־ל בבניית עולם פחות אקראי ושרירותי — ויותר שוויוני ואנושי.