אם למקרא · שמות · פרק 13 · פסוק 21

וה' הלך לפניהם יומם. דע שאין המופת רק השגבת הטבע, ולעולם בין הטבע, ומה שאחר הטבע קשר והתיחסות ואין דלוג וקפיצה בין זה לזה כמו שאין דלוג וקפיצה בין הדומם לצומח, ובין צומח לבעל חי, ובין בעל חי למדבר, כי באמת מה שאנו קורים טבע אינו רק חלק מהמציאות הידוע לנו, ומה שאנו קורים אחר הטבע אינו רק החלק הנסתר ממנו, והדרוש ארוך ונכבד, רק אומר שאם כן אין לתמוה על החפץ אם נראה דברים דומים למנהגים טבעים מיוחסים לפעל נסיי כי הטבע כמו צל לנס, והנס דפוס לטבע, ולעולם בין שניהם יחס כבין הדפוס והנדפס, הגוף והצל — ורואה אני שכזאת קרה גם בעניין עמוד האש והענן שכיוצא בו היו נוהגים אומות קדמוניות, והוסב הענין לתכלית ולפעל אלהי בהנהגת ישראל כי ישראל מתנהגים ע"פ מה שאחר הטבע, וזאת אשר כתב Eus. Prep. Evang. l. 586. "מנהג הקדמונים לעשות סימנים על ידי האש במלחמה, עולה למעלה עד דורות הקדמונים" וכן בכתבי המשורר Eschyle אנו רואים שבשורת לכידת עיר טרוייא נודעת לקליטיניסטרא ע"י סימן זה — וכן המנהג להודיע מצב אנשי הצבא בעוד היום גדול ע"י העשן, נרמז בספרי טיטו ליוויו -.. Tito Liv. lib. lV. 27 lnde fumo ut convenerat datum signum — וכן. Vegetius. De re militari כתב Curce. Prep. Ev. ed. Paris. l. 586. — וכן. Per noetem flammis, per diem fumo significa sociis observabater — Quinte Euseb.- lgnis noctu, fumus interdiu