אם למקרא · במדבר · פרק 11 · פסוק 17

וירדתי ודברתי וגו' ואצלתי וגו'. נראה שהירידה והדבור לצורך האצילה, כי שם היו עומדים ורואים או שומעים אע"פי שאינו מדבר עמם, ועל ידי זה מתחנכים לנבואה ונאצל עליהם הרוח, וכן מצינו באליהו כששאל ממנו אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, מה השיבו אליהו, אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן ואם אין לא יהיה (מלכים ב' ב') הרי שהראיה הוא כמו חנוך להדבק במדרגה עליונה הא למה זה דומה למי שלא נסה באיזה שירות ומתחיל לראות כיצד אחרים עושים לעשות גם הוא כמוהם.

ואצלתי מן הרוח וגו'. לכל חכם לב גם זו מהראיות שמרע"ה האמין ברוחניות והשארות הנפש כי שמענו ממליצה זו שהשגות השכליות והנבואיות תבאנה על ידי הרוח אשר בקרבנו ואין מבוא לגשם בענין השכלי, ומהיותן רוחניות תאצלנה מזה לזה מה שלא יתכן אם נניח היותם מושגים ע"י כלים גופניים — ובטעם מלת ואצלתי ראיתי לאנקלוס שתרגם וארבי, הבין בואצלתי ענין כבוד ומעלה או ענין משיחה לגדולה כמו ואל אצילי בני ישראל — והאמת והנכון כדעת רבי אברהם שפירש ואצלתי טעם אקח מאשר אצלך, והיא הוראת אצילות שבפי חכמי הקבלה, ובזה מצינו דוגמתה בכתבי הקדש לענין קרוב ודומה למה שהם רוצים בשם זה, רוצה לומר העתקת רוחניות ממדרגה למדרגה, ואולי גם דעת אנקלוס כן, והעד שחכמי האמת יאמרו גם כן על האצילות משח רבות קדשא — ואחר שכן לא ידעתי מה להם לאיזה חכמי הקבלה להסתפק באוראת שם אצילות אחר שמצינו לה דוגמא בתורה ולתכלית עצמו שהם רוצים בו.