אם למקרא · בראשית · פרק 49 · פסוק 17

יהי דן נחש. אין ספק שבדברי יעקב אע"ה בברכותיו, נרמזו כמה פרטים הנוגעים לשבטים בחלוקת הארץ, ואין צורך להרבות בראיות שכל קורא ירגיש בהם מאליו, ומעצמו. וכפי זה קרוב אצלי שרמז בברכתו לדן שימלא בארץ כנען מקום החוי כמו שהיה באמת, כמו שתראה במפת הארץ לרופור, (Dufour) וחוי נגזר מחויא, נחש בלשון ארמי, ואף אם לא היתה הוראת שם חוי מתחלה כמו ששיערנו יכול היה יעקב להסב אותה לענין זה ולהסמיך עליה ברכתו הנאותה למצב השבט הזה בארץ ישראל על התחום סמוך לספר, וכמו שהיה נוסע באחרונה ומאסף לכל המחנות במסעות המדבר, כן נפלה לו בגורל הארץ הסמוכה לספר והיה, א"כ נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח כלומר מגין בכחו לכל הבא דרך ארץ ישראל לנגוע בנחלת ה', ונעשה הוא החוי הישראלי מלשון נחש, ושיהיה חוי מלשון נחש הודו בזה רבותינו, עיין פ' וישלח- וחז"ל אמרו שהיה נחש מצוייר על דגלו, אך ראיתי לקירקיר Kirkero שכתב משם חז"ל שלא רצה שבט דן בצורה זו על דגלו, ונתנה תחתיה צורת הנשר, ואיני יודע היכן למד זה בספרי חז"ל שכתב lta putaverunt doctores et merito.

שפיפן. אולי נקרא הנחש שפיפן ע"ש מה שנאמר בנחש הקדמוני, הוא ישופך ראש ואתה תשופני עקב, הרי שתי שפיפות אמורים, וכן שפיפן יורה כפל השפייה, או כלך לדרך זו שנאמר לנחש בלשון זה הוא ישופך וגו' ואתה תשופנו וגו' בהשקפה לא' משמותיו, שפיפן, אע"פ שלא נזכר בכתוב, שכן דרך הקללות אצל הנביאים להסמך על שם המקולל או המקלל לשון נופל על לשון, כמו ערער תתערער, מדמי תדומי וכן כשד משדי יבא, אף כאן שפיפן, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.