אם למקרא · בראשית · פרק 47 · פסוק 30

ושכבתי עם אבותי. לא ראיתי מי שהעיר ככל הראוי במליצת שכיבה להורות על המיתה, ולדעתי יש בה רמז להשארות וגם על התחיה, שתיהן בדבור אחד, מה שלא מצאנו בפירוש בתורה שבכתב זולתי ברמזים והערות, וזה מנכבדיהם בלי ספק, כי באמורך שוכב הרי כאלו אתה אומר שלא נפסק החיות מכל וכל מהאדם השוכב, כן לא נפסק החיות מהאדם שמת, ועוד, סופו של אדם השוכב להקיץ, ולא נקרא שוכב אלא בבחינת היקיצה העוברת והעתידה, כן אמרו על המת שכיבה, כי מדעתם עתיד הוא להקיץ — ואם לחשך אדם לומר שהוא דרך משל, אף אתה אמור לו שלא יהיה משל שגור בפי בני אדם, אם לא יאמינו באיזה יחס וקשר בין המשל והנמשל כמו שיפה העיר הרוזנמולליר על יחיו מתיך שגם לדעתו אם משל הוא, נוסד על אמונת התחיה, והעד שמצינו ענין שכיבה אצל רבותינו לרמוז על התחיה העתידה אחר המות ולכוונה זו — וא"כ כיצד יהיו מליצות שוות משמשות לב' תכליתיות שונות והפוכות בפי מדברי הלשון עצמו, ורודפי האמונה עצמה?