אם למקרא · בראשית · פרק 32 · פסוק 16

ובניהם שלשים. פירש"י משם רבותינו בנאיהם זכר כנגד נקבה וכבר עמדנו על התיחדות הבנין וההבנות בשרש אחד, והיינו יכולים להוסיף גם הבינה (ובזהר מאי בינה בן-יה, צללו בעמקי הלשון והעלו בידם מרגלית) ולהפך נתיחדו הסתירה והעדר הבנים בשרש ערר ובזה תבין ואבנה גם אנכי ממנה ודרשתם ז"ל על אבנה, וגם יאירו עינינו בכוונת הכתוב ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ונבין ג"כ אומרם א"ת בניך אלא בוניך כי שרשם אחד, והסבו הכוונה מענין אל ענין אחר מבלי שיסורו מראשית הוראת השרש ההוא — ומכללם פירוש בניהם שלפנינו, כמו בנאיהם, למדנו שהבנים נקראים על שם הבנין, ומזה אין להבין בשם בנים, לעולם הילדים רק פעמים שישמש על הזכר שבמין — וכן לדעתי בנקבה פעמים שנמצא בתורה בת ואין הכוונה על הנולדת דוקא רק על כל הנקבות שבמין — ובזה השבתי לשואלי דבר למה לא נזכרה האשה באיסור המלאכה בשבת רק הבת, ואמרתי שבכלל הבת כל הנקבות שבמשפחה ומצאתי גלוי יתר לדברי במס' יבמות פ' הערל דתניא שם ת"ר הניח בנים אלו ואלו אוכלין ור"י אומר הבת מאכלת ומפ' בגמ' מאי הבת? האם. ולדעתי הפירוש הנכון שמדעתם כי בת יאמר על כל הנקבות, הגבילו הוראת השם במקום זה ואמרו מאי הבת בענין זה האם, וכיוצא בו לא תבשל גדי בחלב אמו, בא האיסור במליצה שריית לאסור כל בשר בחלב, ובגדי נרמזו כל הנולדים, ובאמו כל המולידות, ויש במשמעו שכל בשר שהוא נולד ומתגדל בחלב האם, יהיה אסור בכל חלב, והוציא הכתוב האיסור בלשון בשול, לרמוז על טעם האיסור שאינו ראוי שיתבשל הבשר לאכילה באותו חלב עצמו שהוא מתבשל לגדול. וגם זאת ממדות ותהלוכות השיר, ודומה לו לפני עור לא תתן מכשול. כיוצא בו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם ואח"כ הוא אומר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, ואמר כל העם לפי שבכלל בניכם כל הזכרים, ובכלל בנותיכם כל הנקבות.