אם למקרא · דברים · פרק 26 · פסוק 14

לא אכלתי באוני. רש"י מחז"ל באבלי, וראיתי מתקוממים על פי' זה לא לאמת ולא לצדקה ולא שתו לבם לפסוק בהושע (ט' ד') המורה באצבע לדעת חז"ל שהרי שם כתוב לא יסכו לה' יין ולא יערכו לו, זבחיהם כלחם אונים להם, כל אכליו יטמאו וכו', וע"ש רש"י בפירושו האחרון — ונראה שלפירוש זה הסכים רוזינמוללר שכתב ששב על סעודת הבראה שהיתה ג"כ אצל בני ישראל אם מת להם שאר בשר כמו שמצאנו שאחרי מות אבנר ויבאו כל ישראל להברות את דוד לחם, וממה שהודה שסעודת הבראה היתה אצל ישראל נלמוד כי דברי חז"ל וקבלתם אמת הגם שאין מנהג זה מצווה בתו' שבכתב, ועיין מה שכתבתי ע"ז פ' שלח לך.

ולא נתתי ממנו למת. שלא נהג בו מנהג הגוים שהיו מקדישים למת בהמות או מיני מאכל, ונראה שנשאר ממנהג זה רושם באומתינו במה שמסופר בס' טוביה Tobia סימן ד' פ' י"ח, שהיו מניחים על קברי המתים מיני מאכל ושתיה ואולי היו העניים אוכלים מהם, ומי יודע אם מנהג זה היה מקור נפתח לטעות הנוצרים להקריב קרבן תודתם Eucaristia על קברי המתים לכפרת נפשותם כמו שנזכר בספרם הקדמון. Costituz. Apostol עיין. Bergier Diet. de Theol. vol. lV. p. 61 גם תפסו במנהגינו להועד מדי שנה בשנה על קברי קדושיהם והוא מאי דאמור רבנן בש"ס תלתא רגלי כפירש"י שם, וכן הנוצרים מהדור הב' לחשבונם היו מתקבצים על קבר פליקארפוס ושם היו עובדים עבודתם ומתפללים תפלותיהם, כמו שהיו עושים פעמים היהודים לבנות בית הכנסת סמוך לקברי הצדיקים כמסופר בספרי הראשונים ובמסעות ר' בנימין עיין Bergier Diet. Theol. vol. lll. p. 276.